מופעל על ידי Blogger.

רומנטיקה ביער - סלובניה



מאת: אבירם חייט

היינו בצימר בסלובניה. היה יום שימשי בצהרי חודש יוני והחלטנו לצאת לטיול ביער. אחרי שעה במעמקי השביל ביער לפתע השמים השחירו, רעמים ברקים וגשם זלעפות ואנחנו בלי מטריה, עם בגדים קצרים רחוקים מהצימר.
ניסינו למצוא מחבוא מתחת לעצים אך לאחר כמה דקות גם מהם נטפו מים ואז החלטנו פשוט לרוץ חזרה. השבילים של היער היו רטובים , זורמים ומסוכנים כמעט החלקנו. ואז כמו בסרטים ראינו בקתה מעץ באמצע היער. רצנו לשם כמובן רטובים לגמריי. הבקתה הייתה נטושה וסגורה אזישבנו במרפסת כשמעלינו רעמים מאיימים.
התחיל להיות קר, אז הורדנו את הבגדים הרטובים והתחבקנו. נהיינו גם רעבים ואז פתאום שמנו לב שממש לידנו גדלים תותי יער אדומים. קטפנו כמובן ואכלנו. לאחר שעה ארוכה פסק המבול וצעדנו חזרה אל הצימר. למרות כל הלחץ והאי נעימות זו היתה חוויה רומנטית שלעולם לא אשכח.
Tag : ,

מסע לפולין - נקודת מבט אישית שלי



מאת: עדן לוי

אני הייתי שבוע בפולין וזה אחת החוויות הכי גדולות בחיים לראות את מה שהעם שלך עבר את הקשיים שהיו על האדמה שהשמידו את האחים שלי את העם שלי .. להיות ליד קבר אחים של 700 ילדים יהודים שלא עשו שום דבר ומתו בגלל היות יהודים בסך הכל . חוויה שלא אשכח בחיים . והמשפט שמלווה אותי מכל החוייה הזאת (= הוא "במקום שצעדו אחינו למוות אנחנו צועדים לחיים" ! 
                        
Tag : ,

הרגשה מפחידה באיטליה



מאת: ירדן קטלב

הסיפור שלי הוא קצת מפחיד.. לפני כמה שנים נסענו כל המשפחה לטיול מאורגן בעיר סיציליה באיטליה, בסופו של הטיול בלילה האחרון באיטליה הייתה לי הרגשה שהולך לקרות משהו רע בקשר לטיסה, בעיה במטוס או משהו בסגנון.. בקיצור באותו לילה אמרתי שאם הולך לקרות משהו רע אז שאלוהים יסמן לי ב3 דרכים:
1. שאני לא ירגיש טוב
2. שתהיה תאונה עם האוטובוס של הטיול המאורגן
3. שלא יהיה עיכוב בטיסה (לא קורה הרבה בחברות איטלקיות)
בקיצור מתחיל היום וכבר בבוקר קמתי ולא הרגשתי הכי טוב שיש אבל התעלמתי כי זה משהו שקורה כמעט לכל אחד בחצי מהבקרים.... אחר כך המשכנו את היום ונסענו להר געש, לאחר שביקרנו בהר געש בדרך למטה האוטובוס שלנו נסע ונתקע במעקה הבטיחות (מה שמנע נפילה של האוטובוס מההר געש) - בקיצור כבר אז התחלתי לחשוד אבל עוד הייתה בי תקווה, כי אני בדרך כלל האופטימי במשפחה.. בסוף היום נסענו לשדה תעופה וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מקווה שיעכבו את הטיסה, בקיצור מתקדמים עם השלבים בדרך למטוס ואין שום עיכוב. פה חשדתי! אז אחרי היום הזה לא רציתי לעלות למטוס אבל הייתי עם הילדים ולא רציתי שיפחדו, לבסוף עליתי למטוס והטיסה עברה בשלום למזלנו :)
Tag : ,

קטע מצחיק בהולנד


מאת: ספיר פול

הסיפור שלי הוא דיי מצחיק והוא מתחיל בטיול משפחתי בהולנד. כשהיינו בהולנד בילינו באחד הימים יום שלם בהפטלינג- פארק שעשועים... בשבילי זה היה כיף אדיר, אך בשביל אמא שלי קצת פחות... לאמא שלי יש פחד ענקי מרכבות הרים וממתקנים מפחידים, אך היא החליטה לעשות מאמץ קטן כדי לנסות להינות, ואז החלטנו כולנו לעלות על מתקן בשם "הנשר". עלינו על המתקן, וכמובן שכולם נהנו חוץ מאמא שלי, שלאחר המתקן היא לא הרגישה כל כך טוב... אך כאשר כולנו יצאנו מהצד של היציאה, היא בטעות נכנסה לצד של הכניסה למתקן, והשומר אמר לה שאין לה אפשרות לחזור חזרה.



באותו רגע אמא שלי פחדה נורא כי היא הדבר האחרון שהיא רצתה באותו הרגע היה לעלות על מתקן זה בשנית, ובסופו של דבר, עם אנגלית עילגת, הצלחנו להוציא אותה משם מבלי שהיא תעלה על המתקן. זה היה ללא ספק רגע מצחיק וחוויה שלא תשכח עבור כל משפחתי, ותמיד כשאנחנו מדברים על הטיול להולנד אנחנו נזכרים בו מחדש וצוחקים.


Tag : ,

חוויה בלתי נשכחת באונייה



מאת: עירית בלסר

מה שמיוחד בחוויה המשפחתית יוצאת הדופן שלנו היא שהחוויה כבר הייתה מראש בתכנון שלנו כשנועה - בתנו הבכורה נולדה (לפני 12 שנה).

אחריי ציפייה ממושכת - הגענו לרגע המיוחל:
ידענו שכשהיא תגיע למצוות אנחנו נעשה לה טיול מיוחד שהיא לא תשכח כל חייה! וכך במשך 12 שנה שמענו, ראינו, אספנו המלצות, טיפים, הצטיידנו במפות, רשימת אתרים, מוזיאונים, מקומות מפורסמים ומומלצים ועוד ועוד... ובחודש יולי האחרון יצאנו לדרך והגשמנו את החלום . ב 2/7/13 טסנו לחלקה המזרחי של ארה"ב שם שכרנו קראוון גדול המותאם למשפחתנו הורים+ 3 ילדים ותינוק בן שנה וחצי) שאיתו טיילנו במשך יותר מחודש .


אקשן באונייה:
היינו במקומות קסומים כמו פארק אקדיה, וושינגטון, סיילם, הר וושינגטון, מפלי הניאגרה שאותם לעולם לא אשכח איך עלינו לאונייה עם מעילי רוח כחולים שחילקו לנו בכניסה לאונייה, והתקרבנו למפלים והרוח והמים השפריצו על הפנים, כל זה לא מנע מבעלי להוציא את המצלמה שלו ולצלם את הפלא הקסום הזה, 
מה שיותר מאוחר התברר כטעות כי חדרו למצלמה אדי מים למרות שבעלי כיסה בכמה שכבות; כשממש התקרבנו למפלים הרוח החזקה העיפה לו את המשקפיים ישר לאונייה (למזלנו) והילדים שלי התחילו לקרוא לעבר האנשים שבמקרה לא יזוזו וידרכו על המשקפיים, המפליגים לא הבינו למה הילדים הקטנים שלי עוצרים אותם ומחפשים ברצפה. חלקם נבהלו וצעקו חשבו שאולי יש נחש באונייה.

סיכום החוויה האישית שלי... 
אני החזקתי את התינוק שלנו לכן לא יכולתי לעזור בחיפוש, אחרי בערך 5 דקות שנמשכו כמו נצח נמצאה האבדה להפתעתנו שלמה. סוף טוב הכל טוב. אחרי 3 שבועות קסומים החזרנו את הקראוון וטסנו לשבועיים לאורלנדו לדיסניוורלד - חלום של כל ילד וילדה וביננו גם של כל הורה. הלינה במלון דיסני היא חוויה בפני עצמה, שם כולם נסיכים ונסיכות, מלכים ומלכות. ואני אומרת, לא חשוב לאן נלך ולא חשוב מה נעשה העיקר לעשות זאת ביחד, לבלות כולנו, כל המשפחה יחד. הטיול קירב והעצים את הקשר המשפחתי בו בילינו מעל חודש שלם, לקחת פסק זמן מהעבודה ולבלות עם הילדים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות אין (: ...לזה מחיר פשוט אין! אחרי טיול משפחתי כזה כולנו יצאנו עם חוויות מיוחדות רבות ועם טעם של עוד.




אבא השאיר אותי לבד - מסע התבגרות שלי



מאת בועז בשאי  

הכל התחיל בגיל 13: 
בגיל שלוש עשרה נסעתי עם אבא שלי לטיול בר מצווה לטרק בהרי הימאלאיה בנפאל. אהבתי לטייל והרגשתי שמחה גדולה של התבגרות ומסע אל הלא נודע. בטיול כולם קראו לי קולה  - בשפה הנפאלית משמעותו "הילד", ולכל מקום שאבי ואני הגענו, הנפאלים ברכו אותנו "נמסטה אבא וקולה", נמסטה היא ברכת שלום נפאלית שמשמעותה מי ייתן ותמצא את היהלום שבך. המסע התרחש בפסח בתקופה של האביב לפני שהשלג הפשיר, ושיאו היה באגמים הקדושים שנמצאו בעמק קטן בגובה חמשת אלפים מטר.

קושי אמיתי בהרי ההימלאיה:
הטיפוס היה איטי ומדורג ואני הרגשתי לאורך כל הדרך קל ומלא מרץ. לילה לפני שהגענו לאגמים הקדושים חגגנו את ליל הסדר, וכולנו חיכינו להגיע אל האגמים שנראו לי כמו שיאו של המסע אל הארץ המובטחת. יום למחרת התברר שהשלג כיסה את הכל ושיהיה קשה להגיע לאגמים הקדושים, אך אבי לא ויתר ואני בעקבותיו יצאנו עם מורה דרך אל האגמים הקדושים. הטיפוס הלך ונהיה קשה מרגע לרגע האוויר הדליל והשלג העמוק והמסנווור הקשו על ההתקדמות שלנו, ואני הלכתי ונחלשתי, אבי המשיך להתקדם קדימה כשאני מנסה להדביק את צעדיו הולך וכושל, כושל והולך בשלב מסוים נפלתי ולא יכולתי להמשיך ללכת.

המחלה והמסע האישי שלי:
אבי החליט שהוא חייב להגיע לאגמים הקדושים, ואני לא רציתי לעצור בעדו - נשארתי שוכב ליד סלע גדול מסביב עולם מושלג קר, לבן ומסנוור, וחולשה עוטפת, חונקת, ומעוורת. הרגשתי הכי לבד בעולם, ואחרי שהוא חזר ניסיתי להיות שמח בשבילו, לחייך חיוך שבור ובצעדים מתפרקים ניסיתי לרדת למטה לאט לאט שהקשתה על נשימתי, ולאחר שירדתי למטה הבנתי שחליתי במחלת גבהים שממנה לפעמים אנשים לא חוזרים, וזה היה מסע ההתבגרות שלי.



קטע חריף ביותר



מאת: אלינור אומן

בטיול שלי ביוון נכנסנו למסעדה מקומית ולקחתי משהו שנראה כמו רוטב עגבניות לקחתי כף גדושה והפה בער לי כמו הר געש - זה היה רוטב פלפל חריף של סנטוריני המפורסם, ולא ידעתי, לאחר מכן בעלי נתן לי לשתות מבקבוק שהיה בשולחן שנראה כמו מים... אבל זה היה אוזו אוי כולם ראו אותי קופצת משריפה, ובעל הבית של המסעדה לא הפסיק לצחוק, ופיצה אותנו בארוחת שחיתות בחינם אז היה שווה!  






Tag : ,

משנאה לאהבה גדולה - טיול כדורגל בברלין



מאת: עינב גובי

הכל התחיל בזה שבכלל לא אהבתי משחקי כדורגל, כלכך השתעממתי שבאמת לא התחברתי לזה.
כשאני ובן זוגי טסנו לברלין לראשונה הוא ביקש ממני אפילו עוד מלפני הטיסה, שנלך למשחק כדורגל.

שללתי את האפשרות הזאת, אך לבסוף עשיתי את הוויתור הזה, כי ידעתי שזה ישמח אותו.
לשמחתי - החוויה הזו הייתה מדהימה!!! הכי משחררת, אדרנלין מטורף, (: שמחה, כעס, אהבה, ומה לא!! מאז אני ובן זוגי הולכים למשחקים כמעט בכל יעד שאנחנו נוסעים וצופים יחד במשחקי הכדורגל בבית.


Tag : ,

סיפור משעשע באיטליה


מאת: לירון מובל

אני וחבר שלי לפני שנה נסענו לטיול מדהים בצפון איטליה. הכינו אותנו מראש שאחות שלו ובעלה מחכים לנו בשדה בגלל שאופס.. שכחו את הרישיונות נהיגה בארץ ולא יכלו יומיים לפני שהגענו לאיטליה לשכור רכב. כשהגענו, נפגשנו איתם בורונה, ו"הקפצנו" אותם לשדה במילאנו.. נסיעה מצחיקה, ארוכה ומעייפת של מעל ל-4 שעות באוטו בלי לעצור! (אולי לקפה 2 דק')... האוטו היה כ"כ קטן שלא יכל להכיל את כל המזוודות של ארבעתנו והכיסאות מאחורה היו כפופים קדימה! הם פשוט ישבו עקום כל הנסיעה זה היה כ"כ הזוי ומצחיק יחד!! גם כל הדרך אנחנו רואים שלטים : למילאנו ימינה, למילאנו שמאלה וכל פעם מחדש מתלהבים.. "או הנה עוד קצת מגיעים "...עוד קצת ,היה כתוב.." רק שלבסוף הנסיעה הייתה הרבה יותר ארוכה "מעוד קצת


Tag : ,

הוא הציע לי להתחתן איתו


מאת: שרית שקד

החוויה שלי מטיול משפחתי היא ללא צל של ספק הצעת הנישואין שלי... לפני 4 שנים המשפחה שלי טסה לבורגס לסוף שבוע, כבר ביום הראשון החבר שלי הפתיע אותי והגיע למלון. הוא המשיך את הטיול איתי ועם המשפחה שלי ובלילה השני הוא הציע לי נשואים במלון , בבוקר כשקמנו , כל המשפחה שלי נכנסה אלינו לחדר עם עוגה כי הם ידעו שהוא עמד להציע לי נישואין... אני לא אספר לכם מה הייתה התשובה שלי אבל אני כן מוכנה לספר שבימים אלה אנחנו גרים ביחד בחולון ויש לנו ילד...משותף אהה כן ולשנינו התווספה עוד טבעת על האצבע :)


Tag : ,

על החיים ועל המוות


מאת: בני שוורץ

קפיצה קטנה לסלובניה אגם בוהין- מי הפשרת שלגים קפואים שקשקתי קצת לפני והרבה אחרי אבל הטבע קרא לי להרגיש אותו מקרוב. את צרחת האושר שבאה אחרי תצטרכו לדמיין... :)


Tag : ,

טיול חברים שנגמר באסון



מאת: נטלי סונגו


תשמרו על עצמכם -מכירים את זה?  
המשפט שאומרים לכל מטייל מיד אחרי "תעשו חיים ותבלו" היינו שלוש חברות טובות בטיול של אחרי הצבא לדרום אמריקה: אני," הגר ותום. עברו כבר חמישה חודשים וזה היה אמור להיות הערב האחרון של הגר בטיול, נגמר לה הכסף ולמחרת כבר הייתה לה טיסה לארץ בשבע בבוקר.. אז החלטנו לשמור את האטרקציה הזאת של הבנג'י בדיוק לערב הזה. לקחנו מונית למקום ההוא בקוסקו, נרגשות מפוחדת ומצחקקות, כשהגענו למקום נאמר לנו שכבר סוגרים ולא ניתן לעשות היום. חזרנו להוסטל מבואסות בשביל הגר, אבל ידענו שלא משנה מה שנחזור לשם מחר בבוקר.
08:00 בבוקר אני ותום במונית. רבות מי תעשה קודם. "תומי אני לא עושה אם את לא עושה קודם, את ראשונה" ותומי עונה לי "השרירים שלי עדיין לא התעוררו, את קודם". אבל בקרב הזה (וכהרגלי) הייתי יותר עקשנית. אנחנו חותמות על טפסים חצי בספרדית וחצי באנגלית שאומרים בתמצתיות שאם קורה לנו משהו, בעיה שלנו. תומי מכוונת לי את המצלמה שלה ומשביעה אותי לא לפספס תמונה אחת מהקפיצה שלה. היא עולה במעלית נרגשת. צועקת לי מלמעלה שאין סיכוי שפחדנית כמוני תעשה את זה, האמת שהיא צודקת. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. היא מגיעה למעלה, לא עוברת דקה ואני רואה אותה מתנתקת מהקרש בגובה של 120 מטר .

היא עשתה את זה
מאיפה האומץ לעזאזל? פתאום אני שומעת אותה צועקת "איהההההה" אני עוד לא מספיקה להבין אם זה היה או שדמיינתי.. והיא צועקת לי "וואי נטלי איזה טירוף" נשמתי לרווחה. עוד כמה סלטות באוויר, קצת נד -נד והיא יורדת. ברגע שהגוף שלה נוגע במזרן והעובדים שם מגיעים לחלץ אותה מהחבלים לקופץ הבא (שזאת אני) אני שומעת אותה צורחת. זרקתי את המצלמה על הדשא ורצתי לראות מה קרה לה. המחזה היה לא נעים. אני לא יודעת איך לתאר את זה אפילו. הירך שלה התקצרה והתרחבה, קרה שם משהו מוזר והיא צורחת שנחזיק לה את הרגל, כי היא מרגישה שהרגל שלה נופלת. למזלנו היה עוד ישראלי במקום שעזר לנו. ויחד החזקנו לה את הרגל. בשלב הזה בחצי דמעות וחצי היסטריה אני צורחת על העובדים שכבר יזמנו לה אמבולנס. ותומי.. תומי שלי פצועה בשדה קרב של זרים נאקת וצורחת מכאבים. ואני קצרה ידי מלהושיע, תרתי משמע.

זה נגמר ברע: 
אני ואנטון הבחור הישראלי המדהים יושבים בתנוחה הזויה ובמשך 40 דקות שנראו כמו נצח מחזיקים לה הרגל. הידיים של אנטון מתחילות לרעוד. כל תזוזה קטנה גורמת לה לצרוח מכאב. באותו בוקר הזדקנתי בשבע שנים. הגענו לבית חולים, עדיין לא מבינים את חומרת העניין. לוקח אותי רופא החוצה ואומר לי שהתרסקה לה עצם הירך, שזה שבר מאוד מורכב והיא תצטרך להיכנס לניתוח עוד הלילה. ניתוח? אני אומרת בקול רם, אולי לא שמעתי נכון. כן, הוא אומר לי שצריך להשתיל לה פלטינות. השם ישמור אלוהים שבשמים. איך אני מספרת על זה עכשיו לתום. תום הבחורה שלא הייתה יוצאת לטראק אם היא לא הייתה מאופרת ומתוקתקת שעכשיו הולכים לחתוך לה 25 סנטימטר ברגל, לתום שיום לפני עשינו את שיעור הסלסה התשיעי שלנו בפרו, שהיא לא תוכל תקופה ארוכה ללכת. והכי גרוע, איך אני מתקשרת עכשיו לספר להורים שלה בארץ באחת בלילה?? לא הייתה לי ברירה.


החברות יותר חשובה מהכל
בימים הקרובים אחרי הניתוח, עברו עלינו הרבה לילות ללא שינה, תום נאנחה מכאבים. כל לילה קראתי לאחות וביקשתי "מדיסנה פלה דולר פורפוואבור" (משככי כאבים) לאחר כמה ימים אבא של תום הגיע מהארץ. אבל עדיין החלטתי להשאר איתה לישון שם ולנסות כמה שיותר לשמח אותה. פתחתי חמ"ל של החברות בארץ והחלטנו שכל יום עד שהיא חוזרת נכין לה הפתעה אחרת שתעודד אותה במעט. יום אחד שלחנו פרחים ושוקולד, יום אחר נסעתי לעיר והבאתי לה מישהי שתעשה לה מניקור ופדיקור בבית חולים, ביום שישי ארגנתי לה ארוחת שישי עם החברים הישראלים מההוסטל וביום אחר כל החברות שלחו תמונות עם איחולי החלמה מהירה והכנתי לה מזה פוסטר שהיה תלוי על הקיר בבית חולים. כעבור שבועיים וחצי היינו כבר אני, אבא של תום, תום והכיסא גלגלים בדרכנו חזרה לארץ.

הסוף של הטיול נגמר לא רע... 
אומנם הפסדנו את החודש האחרון של הטיול ולא היינו במאצו פיצו ועוד כל מיני שמות אקזוטים של מקומות מאסט בטיול. אבל ללא ספק הרווחנו אחת את השנייה והרווחנו פרופורציות לחיים. אומרים שבטיול זוכרים הכי הרבה את ההתחלה ואת הסוף. הסוף היה בלתי נשכח. ?היום כבר תומי סטודנטית שנה שלישית באוני' בן גוריון וחוץ מצלקת נשארו רק התמונות והסיפורים. סוף טוב, הכל טוב. אז תשמרו על עצמכם, כן

- Copyright © Utour - מספרים וזוכים - פורטל UTOUR 2015