ארכיון הבלוג

מופעל על ידי Blogger.

Archive for יוני 2015

הכל למען אימא


מאת: עמית ידגר

טיול משפחתי לחו"ל, ארצות הברית, מהעבודה של אמא, יצא קצת אחרי צבא מבחינתי וקצת לפני הגיוס של אחותי, טיימינג מושלם, תקופת יוני-יולי, טיול שלא ישכח עם המון חוויות שהגדולה מביניהן הייתה לדעתי ההפלגה ומשחק הכדורסל של אמא שלי ואחותי, סביבות 7 וקצת בבוקר, אחרי זריחה מדהימה שקמנו במיוחד עבורה בלב ים ולפני ארוחת בוקר מפנקת!

החוויה מבחינתי הייתה החוויה שקיבלתי את הויזה עם כניסה 1 לארה"ב ובעליה לספינה להפלגה של כמה ימים וחזרה זה נחשב כיציאה וכניסה לארה"ב מבחינתם ולא רצו שאעלה לספינה אחרי ויכוחים רבים העלו אותי אך הזהירו כי יש מצב שתהיה בעיה בחזרה מהספינה כי יש מצב שלא יתנו לי להכנס חזרה לארה"ב, הלחץ שלי ובעיקר של אמא שלי היה גדול אך לקחנו את הסיכון פה (שהתברר כמשהו שהסתדר ללא בעיות טפו טפו טפו) בהחלט היה שווה כל במכונת הגרלה שהייתה בספינה, למרות שאני מניח שאת העלות שלו הפסדנו בפעם הראשונה בחיים שלנו ששיחקנו בקזינו שם). IPOD MINIרגע ורגע (וגם זכינו ב שבוע שלא ישכח, אמא שלי אמרה שהיא הייתה מאוד רוצה לחזור לניו יורק, למרות שזה מצריך איזה שבוע היא מוכנה גם לסופ"ש - הבטחתי לה שאחסוך קצת מהצד ואנסה לארגן לה חופשה כזו שהטיסה שלה מאוד יקרה שלא נדבר על השהייה - מקווה שאזכה ואוכל לתת לה את הכרטיס לניו יורק ולהצטרף אליה ולעשות לה קצת שמח, לקראת גיל 50 עגול :)

אולי לא אצליח לשחזר את המשחק כדורסל בספינה שם איתה, אבל בטוח שנוכל ללכת לאחד המגרשים שיש בעיר ולשחק אפילו לכמה (דקות ולשחזר את אותם רגעים (נדמיין שיש זריחה באופק

הצד האחר של הישראלי


מאת: אפרת יונה

אז הסיפור שלי זה קצת על הצד המכוער של ישראלים בחו״ל... הכל התחיל בדרום ארגנטינה בעיירה קטנה הנקראת אל צ׳לטן. חברה שטיילתי איתה ואני ישנו בהוסטל קטן ששהו בו עוד מספר ישראלים שהתחברנו אליהם. זה קרה באחד הערבים הכי מהנים! היינו כל הישראלים בסלון, הצטרפו גם חברים מהסביבה, שיחקנו קלפים , שתינו יין, ראינו אלפקות בחוץ, בקיצור היה כיף!

באותו זמן הבחנתי שהאייפוד של חברה שלי לא במקום הקבוע שלו, ואמרתי לה שהוא לא שם. התחלנו לחפש, הפכנו את המוצ׳ילות, ניסינו לשלוח הודעות, הבנו שהוא נעלם והערב נהרס. חשוב לי לציין שבטיול הגדול, אלפי קילומטרים מהבית האייפוד או הסמארטפון שיש לך זה הדבר היחיד שמקשר אותך למשפחה ולארץ, בלעדיו אתה מנותק. זה קשה. החלטנו לוותר על החיפושים, הבנו שהאייפוד נגנב למרות שבאותו זמן היו רק ישראלים במקום, וכולם, כביכול, חברים. לי היו את החשדות שלי אבל לא היה הרבה שיכולתי לעשות מלבד לשאול. והוא לא ענה. המשכנו לטייל.

נסענו לאל קלאפטה ומשם נסיעה של 24 שעות לאל בולסון, לחווה הישראלית. כשהגענו ניסינו לעבור הלאה ולשכוח מהסיפור, אך לאחר יומיים בחווה הישראלית עלינו במדרגות וראינו אותו, מחזיק באייפוד מאותו סוג של חברה שלי, ללא הכיסוי הוורוד שהיה לה כמובן. הוא החליף צבעים כשראה אותנו, לא ידע מה לעשות. ואנחנו המומות ולא יודעות אם להאשים או לא. הוא הכניס את המכשיר לכיס וברח. תפסנו אותו אחר כך לשיחה, שיחת נפש, שהוא צריך להיות בן אדם ולהחזיר - לא עזר. ניסינו לעשות לו מסדר ולבדוק בכל הדברים שלו, אבל כנראה שהיו לו משתפי פעולה שעזרו לו להסתיר. הוא לא התוודה. ולנו לא נותר הרבה לעשות. העיפו אותו מהחווה אבל האייפוד עדיין היה אצלו. המשכנו לטייל. 

הגענו לברילוצ׳ה ישנו בהוסטל שלא כל כך אהבנו והחלטנו שאחרי הצ׳ק אאוט נעזוב ונחפש אחר. כשהגענו להוסטל השני נכנסו לחדר הנחנו את הדברים ויצאנו. בדיוק בסוף המסדרון ליד המדרגות הוא עמד שם, עם הפנים לחלון, עוד לא הבחין בנו.

באותה שנייה שתינו הבנו מה קורה, ראינו אותו מדבר עם האייפוד, האייפוד שלה, שכל אותם שבועות היא לא דיברה עם אמא שלה כי המכשיר היה אצלו, לא אצל דרום אמריקאי מסכן, לא אצל איזה ארגנטינאי שרגיל לגנוב לתיירים, אצלו- ישראלי בן גילנו שעושה את הטיול שלו בדיוק כמונו. שתינו שיתפנו פעולה כמו בסצנה בסרט פעולה, היא תפסה את האייפוד מהיד שלו. אני החזקתי לו את הידיים כדי שלא יתנגד. ותוך שניות .זיהנו שזה שלה, בדיוק עם אותן שריטות ובדיוק עם אותן אפליקציות ואפילו חלק מהתמונות שצילמנו יחד הוא לא מחק. הוא כבר לא יכל להכחיש

ננעלה בתא השירותים


מאת: אירית דצינגר

הסיפור שלי קרה לפני כ- 20 שנה נסעתי עם הבת שלי ועוד קרובי משפחה ללונדון, עירה של המלכה רציתי לבקר את מוזיאון צרציל וחדרי המלחמה זה היה לקראת סוף היום עם רדת החשכה אבל מה לעשות .... השלפוחית קצת לחצה אז המשפחה נעזבה ולשירותים עזבתי בריצה עד היום אינני יודעת איך זה קרה אבל לפתע בשירותים האור כבה והכי חמור, דלת השירותים ננעלה ואני נשארתי סגורה בה צעקתי וצעקתי עם כל הנשמה ולמזלי אחרי זמן מה מישהו בא לבדיקה אחרונה את צעקתי שמע וחילץ אותי מהתא... הגעתי בחזרה לאולם, רועדת ונסערה והמשפחה לא ממש הבינה, מה שם בדיוק קרה.. ואיך הדלת דוקא עלי ננעלה מאז מהמוזיאון של צרציל... נשאר לי זכרון רע
Tag : ,

הישראלי שלא אשכח


מאת: ריקי גושן

פעם לפני שנים, הייתי בקליבלנד שבארה"ב. חבורת סטודנטים אמריקאים הזמינה אותי להצטרף אליהם לקונצרט. מיד לאחר שהסתיימה נגינת התזמורת, היתה הפסקה.

יצאתי ללובי רק כדי ליישר את רגליי. צלילים הרמונים עדיין התערבלו בראשי ביחד עם רחש נעים ומנומס באנגלית שאפף אותי מכל עבר. לפתע החריד את המלל הזר משפט קולני בעברית. העוצמה והבוטות נשמעו כמו קריעת מיתרים ברוטלית של קלגס חירש בליל הבדולח של הכינורות.

הקול הגיע מראש כהה שהתנוסס גבוה ושונה בסביבתו אבל מוכר בחזותו הישראלית, הוא היה בטוח שהוא וחברו מהמזרח התיכון הם היחידים שם. לעולם לא אשכח את שאלתו הצורמת והכל כך אנושית: "איפה אפשר להשתין כאן?" אף אחד לא ענה, מבטו המחפש נפל עלי. מתוך אינסטינקט, או מתוך אחוות זרים, הרמתי את ידי והצבעתי אל המקום שהוא השתוקק אליו. מופתע שהבנתי, הניד אלי את ראשו ורץ אל הכיוון שידי הורתה. אחרי כל השנים שעברו מאז, לא זוכרת מי ניגן בקונצרט ומה. את הישראלי ההוא ושאלתו .אינני מצליחה לשכוח

רק בעברית!


מאת: נופר לוי

לפני 4 שנים טסתי לשליחות בארה"ב יחד עם עוד חברה.. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בארה"ב (האמת שגם הפעם הראשונה שלה :]).. עברנו את טיסת ה12 שעות המייגעת (היה לראות בעיקר "האנה מונטנה") והגענו עייפות, נרגשות ותשושות לארה"ב לשדה התעופה בניו ג'רזי.. כאשר עמדנו עם הויזות שלנו בכניסה לשערי ארה"ב (ונעזוב את העובדה שמי שמקבל אותך לארה"ב הוא מהגר :]) הפנו אותנו לחדרון בדיקה..

כאן התחלנו להילחץ.. בכל זאת, עוד שעה יש לנו טיסת קישור לפילדלפיה. מה עושים??? ישבנו לנו בחדר יחד עם עוד משפחה שנראתה ונשמעה ממוצא ערבי והמתנו שהפקידה הזועפת תקבל אותנו. כשראינו שכלום לא מתקדם ניגשנו אליה. וזכינו למטר כבד של צרחות "שאם נפנה אליה שוב בלי שהיא תקרא לנו היא תחזיר אותנו לארץ.." רועדות מפחד חזרנו לכיסא ואכלנו את מעט סוכריות הגומי שנשאר לנו (ועל זה כתבו גדולי הדור "גם מתוקים הם סוג של נחמה..") .. בחדר קטן סמוך אלינו ישב בחור ישראלי שהביא מזוודה עם סכום כסף נכבד והתעקש בינתיים הפקידה קראה לחברה שלי והתחילה לתחקר אותה על הסיבה מדוע לשנינו יש .."Only Hebrew" :מול המתחקר שלו שהוא לא יודע אנגלית או באנגלית צחה את אותו תאריך לידה? האם יש עוד אנשים כמונו שבאים עם אותו תאריך לדיה? למה אנחנו באנו? מה אנחנו נעשה? וכל זה בצרחות..

בסוף התיחקור שלה הוזמנתי גם אני.. אותם שאלות, אנגלית מהירה, מבטא כבד..א-מ-א-ל'-ה!!!! ובכל זאת, לא שוחררנו מהחדרון.. בחדר הקטן ליד אותו ישראלי ממשיך להיות מתוחקר.. כשלפתע הבנו שמביאים לו מישהו שדובר עברית.. הבנו שזאת ההזדמנות שלנו.. איך שהגיע הפקיד דובר העברית עטנו עליו (במלוא מובן המילה).. והסברנו לו את מצבנו.. הפקיד היהודי דובר העברית החליט לעזור לנו ודיבר עם הפקידה הזועפת.. היא קראה לנו שוב.. נתנה לנו חותמת ועיקמה את הפרצוף.. אז קיבלנו אישור שהיה.. 

אבל [: את הטיסה בכל זאת פספסנו.. וזאת הייתהההתחלה של שנה מופלאה בארה"ב

אנשים טובים באמצע הדרך


מאת: שירה טבכניק

סאבווי זה המקום בו פוגשים את האנשים הכי טובים. או כך גיליתי בקיץ האחרון.
אני טיילתי עם חברה כחודשיים כשהחלטנו להיפרד ולהיפגש בחזרה בניו יורק. אחרי הכול, לה יש משפחה בקנדה ואני מטיילת עצמאית מלאת ביטחון שיודעת את השפה, מכירה את המטבע ומצוידת בכישורי התמצאות בתחבורה ציבורית שלא יביישו כרטיסן.

לכן, כשבחרתי להגיע לניו יורק באוטובוס מוושינגטון, לא פקפקתי לרגע שאני מסוגלת ונחושה מספיק כדי להגיע לכל רובע שהוא ולכל רחוב שארצה. וכך ישבתי לי, שקועה בעצמי בנסיעת אוטובוס ארוכה, כשלפתע העיר הגדולה ניצבת מול עיני. ואכן ניו יורק היא עיר מרשימה, בניינים גבוהים, אנשים רצים, דוכני נקניקיות וכול המוניות הצהובות שאפשר לבקש. הירידה מהאוטובוס הייתה ישראלית ביותר, יחסית לאמריקאים ותוך עשר-דקות-זוז כבר היינו למטה, האוטובוס שואג בעודו משתלב בתנועה העמוסה. לפתע הכול השתנה. הסתכלתי ימינה ושמאלה אל חבריי למסע ולא זיהיתי אותם יותר, אבודים בין ים של פרצופים זרים, פונים לענייניהם מבלי לשים לב אליי.

חיפשתי סביבי טרמינל אוטובוסים, תחנת אוטובוס, מגדלור, אבל כל מה שראיתי היו בניינים גבוהים ומבריקים ואנשים עסוקים ממהרים. לאחר בירור קצר גיליתי שאני למעשה במנהטן, לא ברוקלין - היעד הסופי, ולא רק שאני לא קרובה לטרמינל כלשהוא אלא שהקונספט של טרמינל אוטובוסים נראה זר ומגוחך בעיני האמריקאים שסביבי. גברת אחת לקחה את השאלה כעלבון אישי, שכן היא לא משתמשת, לא השתמשה ולעולם לא תשתמש באוטובוס. סליחה ששאלתי. אבל כאמור, אני נחושה ולכן במהירות איתרתי במרחק שני בלוקים מהירים (או מסע כומתה בתחשב בכמות המשקל שעלי, תלוי איך מסתכלים על זה) קיימת תחנת סאבווי שתיקח אותי לברוקלין המיוחלת. כי למי יש $150 להוציא על מונית? וכך בגאווה הילכתי לי ברחובות, נושאת משקל גופי במתנות, בגדים וספרים שפשוט "הייתי חייבת" לקנות בוושינגטון שנראו לי עכשיו יותר ממיותרים, עד שהגעתי לתחנה.

ירדתי למטה והנורא מכל קרה. התרמיל החליק כשהסתכלתי למטה, במעלה הגב, שינה את מרכז הכובד שלי ועמדתי להתהפך במדרגות. לא למעוד בעדינות אלא להתהפך, מול כל העולם ואחותו, כמו זרה מטומטמת, שלא מבינה שום דבר ולא מכירה כלום, לשבור את שתי רגלי ולסיים את הטיול לפני שבכלל יצא לי להגיע למלון. כל אלו עברו לי בראש כשהבנתי שאני לא מתהפכת, אלא מרחפת באוויר. כמו בובה תלויה על וו אני נמצאת עם רגל אחת באוויר, מחזיקה תיק אחד ביד, מסתכלת אל מדרגות אינסופיות (או יותר נכון עם סוף שעדיף שלא יהיה) - בלי שום הסבר פיזיקלי. "את בסדר?" הוא שאל באגביות מבודחת. "כן. ברור." אמרתי לקול שסביבי, כי פנים לא ראיתי. וככה פתאום, גורלי השתנה, הונחתי בעדינות ולא בפראיות על המדרגות והכרתי את האדם שאני אצביע לו לאיזו משרה שרק ירצה. בחור בלונדיני עם גומות שהציל אותי לא רק מאשפוז אלא אובדן כל כבוד בעיני הפרצופים המטושטשים שסביבי. "תודה". "זה בסדר, נראה כאילו את צריכה עזרה". "לא, אני מסתדרת.... אני פשוט צריכה להגיע לברוקלין והתבלבלתי ברכבות ואוטובוסים ובניינים ו..." "גם אני מגיע לברוקלין!, איזה כתובת את צריכה?" "מלון שקר כלשהוא". "היי, זה לא רחוק מהתחנה שלי.... רוצה שנלך יחד?" "אתה בטוח?" שאתה לא הניו יורקרי הטיפוסי שמופיע שרוצח בנות תמימות על רכבת תחתית? "כן, אין בעיה. בואי, אני אעזור לך עם התיק". "תודה". וככה הצילני מהמדרגות בחור אקראי, מתוך מניע נסתר CSIכל הזמן ב של כלום. לא ביקש ממני ת.ז., כסף, לא לעזור לנסיך ניגרי שהוא מכיר, או ללכת איתו לדירה של חבר שהוא חושב שאני "ממש אוהב".

נסיעה של כמעט חצי שעה, כולל החלפת רכבות וגבריאל, או גבי לאלו מאתנו שהוא מציל מהשפלה פומבית ופגיעה גופנית, לא התנהג אפילו פעם אחת בצורה לא הולמת. להפך, הוא היה פשוט נחמד. וכך גיליתי, שלמרות שאנשים שכנעו את עצמם שהניו יורקרים הם מנוכרים ואדישים, שקועים בעצמם ואגואיסטים, הם למעשה רק מחכים שניפול כדי לתפוס אותנו. ובאותה נסיעה, הרגשתי כאילו העולם השתנה אל מול עיני; סטריאוטיפים וגזענות, קושי ומשבר, כל אלו ניתנים לגישור אם רק נעבוד יחד כבני אדם אוהבים. כי אהבה מנצחת את הכול, הבחור החנון זוכה בבחורה, יום אחד יהיה שלום ויונה תעוף עם עלה של זית. אני וגבריאל הגענו לתחנה, הוא באדיבות שלמדתי לצפות ממנו מכוון אותי לדרכי. "אני רק רוצה להגיד לך שוב תודה, אתה באמת הצלת אותי ואני לא יודעת איך להודות לך". "אין בעיה בכלל, אני שמח שיכולתי לעזור". "אוקיי, אז אני אזוז ."למלון, אתה גר ברחוב השני, נכון?" "גר? מה פאם, אני במקור מג'רזי

אזעקה? גם בלונדון?!


מאת: אילנה וולפמן

לפני מספר שנים, היינו נוסעים הישראלים ללונדון , לקנות בגדים אחת מחנויות הדגל היתה מרקס אנד ספנסר וזה הסמל כמו כל ישראלית מצויה נכנסתי לחנות , העמסתי בגדים והלכתי לתא המדידה ובעודי חצי לבושה וחצי ערומה התחילה לפעול בחנות אזעקה ישר הודיעו בכריזה שאת החנות יש לפנות במהרה מה עושים ? הרהרתי בחצי שניה ???? את בגדי מהמתלה אספתי וכמו שאני חצי לבושה התפניתי מתא המדידה השומרים לא בדקו וכך מצאתי את עצמי מחוץ לחנות.

הרגשתי ממש במצוקה למזלי אחרי כדקה הודיעו שזו היתה סתם אזעקה חזרתי לתא המדידה את הבגדים שלי לבשתי בחזרה ויצאתי מהחנות בידיים ריקות כל הכיף של ??? הקניה נהרס בשבריר שניה !!!! כאילו לא מספיק בארץ לשמוע אזעקה ?? צריך לנסוע לחו"ל ולחוש שוב פחד ואימה
Tag : ,

הייתי חייב להכניס קצת פלפל


מאת: אחיקם דדון

כשהייתי בטיול במקסיקו הייתי עם קבוצה של ישראלים בסיור במקדשים העתיקים של האצטקים. המדריך היה כל כך משעמם שרוב הישראלים פרשו מהסיור. כדי להכניס קצת פלפל החלטתי להתחזות למדריך ולהעביר סיור לקבוצת תיירים אירופאים בעזרת הישראלים שגיבו אותי. 

הסיפור היה מתובל בהמצאות ובעובדות שקריות, [: אבל גרם לתיירים האירופאים לצחוק הרבה ואפילו להשאיר לי טיפ:]. ואם משרד ההסברה של מקסיקו רואה את זה- אני מוכן לקבל הצעות..כרטיס על חשבונכם.


גברת קופרובסקי......!


מאת: הודיה שחר

במסגרת השליחות התארחתי אצל משפחות יהודיות אמריקאיות. ביום שבת הוזמנתי לטיול במנהטן, Long Island-בקיץ 2013 טסתי לשליחות במחנה קיץ ב "Help yourself" - ניו-יורק סיטי. ביקשתי מאב המשפחה המארחת רשות להכין לי צידה לדרך.

הוא פתח בפניי את המקרר באומרו את האמירה האמריקאית הידועה או בתרגום חופשי: תרגישי בנוח לקחת מה שאת רוצה). ובכן, ניגשתי למלאכה - לקחתי לחם ופרסתי אותו על השיש, פתחתי את המקרר והוצאתי משם גבינה צהובה) דקה ומגרה, שקרצה לי מתוך עטיפה סגורה. ארזתי לי ויצאתי לדרך. הגעתי לעיר הגדולה ויחד עם חברים עליתי על המעבורת החינמית לסטאטן איילנד בשביל לראות במשך היום אכלתי את הסנדביצ'ים שהכנתי, מעשה ידיי להתפאר, והתענגתי על כל ביס. .Central Park-ו Times Square -את פסל החירות.

בהמשך טיילנו באזור ה חזרתי הביתה מאושרת ומרוצה! חזרתי מהטיול עייפה, משתוקקת למקלחת ושינה. ישבתי במטבח ושוחחתי עם האם המארחת על הטיול שלי. פתאום היא הוציאה מהמקרר את הגבינה הצהובה העטופה, זאת שהכנתי ממנה את הסנדביצ'ים בבוקר(!), זרקה לכלב שלהם וסיננה "הכלב חולה, נתתי לו את התרופה שלו". התבוננתי בכלב אוכל את הגניבה ונמלאתי גועל וצמרמורת. עליתי לחדרי מוכת הלם, תפסתי את ראשי בתדהמה, לא אוכל לתאר במילים את חוסר האונים שהרגשתי ברגע נוראי זה. חד משמעית הבנתי: אני - אכלתי - בטעות - מהתרופה - של - הכלב(!!!!!) לא ידעתי את נפשי מרוב בהלה, ובמוחי כבר רצו דרכי פעולה שונות; להקיא את הכל או לחכות עד יעבור זעם בצורת האסלה.

האפשרויות הראשונות לא צלחו, להקיא לא הצלחתי ואפשרות 2 לא עבדה. פחדתי מתופעות הלוואי שמחכות לי בהמשך. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב גועל! חוסר האונים היה לא ניתן לתיאור. איזו פאדיחה! אכלתי תרופה של כלב! איך לספר על זה? אני אמות? כמה זמן SMS עוד נשאר לי עד שהתרופה תשפיע לי על מערכת העצבים??? התחלתי להתגרד כולי, רצתי להתקלח וחזרתי לחדרי כמוכת הלם קרב.

אובדת עצות שלחתי לאימי בישראל, דיווחתי לה על המקרה וציפיתי להנחיות חדשות. בחכמתה היא אמרה לי ליידע את האם המארחת מידית, כי אולי אני צריכה לראות רופא. התביישתי לעשות זאת, אך אימי דחקה בי, פן יקרה אסון... אזרתי אומץ ודיברתי עם האם המארחת; "תראי, מרג'י, אני לא יודעת איך לומר לך את זה, אני בכלל חשבתי שזאת גבינה, אבל אכלתי מהתרופה של הכלב".

לקח למרג'י מס' שניות לקלוט, והיא ענתה "אוי, מסכנונת, כנראה שלא הבחנת שלקחתי את האנטיביוטיקה והכנסתי אותה לתוך הגבינה. כנראה שראית רק את שקית הגבינה שהוצאתי מהמקרר". שתינו פרצנו בצחוק גדול.... ירדה לי אבן גדולה מהלב, אך התחושה הכבדה לעד נשארה.

דוגמה שמבטאת איך אדם מרגיש כשהוא מבין שאכל משהו שהוא לא למאכל אדם הוא פארוק, מתוך הסרט "אלכס חולה אהבה", כשהוא לוקח את המשחה של השערות מהמקרר וחושב שזה ממרח. ראו תגובתו, שהביעה במילים קשות משלי את התחושה: "ה' ישמור! אכלתי גם פטיש, גם חרב, גם חשמל... עכשיו אני כולי זרם! עכשיו יהיה לי זקן בבטן, יהיה לי קשקשים, אני צריך לשתות הרבה סבון בשביל לרחוץ כל המשחה. מה יהיה איתי? מי יציל אותי? אני חושב יהיה לי זנב, שערות כאלה "!בבטן עם זנב... איפה אני הולך? גברת קופרובסקי.....

החוויה שלי בלפלנד


מאת: ים סיטון

כשהייתי בת 4 וחצי קיבלתי מההורים שלי גור האסקי סיברי במתנה. מאזועד היום מסתבר שזו המתנה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי.

ב20 השנים שעברו מאז פיתחתי אובססיה בלתי ניתנת לריפוי ולמעצורים לכלבי האסקי. איך זה בא לידי ביטוי? כל האסקי שעובר מולי ברחוב גורם לי להמרח על הכביש ולצלם סלפיי משותף שלנו, הדירה שלי מלאה במלמעלה מ40 בובות בדמות כלב האסקי ממקומות שונים בעולם, בכל החולצות שלי (באמת!) יש דמות של כלב האסקי.. ואלו רק חלק מהדוגמאות. 

חלום חיי היה להיות רכובה במזחלת של כלבי האסקי, לשכב על השלג כשכפות ידיי פרוסות ומאות כלבי האסקי סובבים אותי ומלקקים את פניי. בשנה שעברה יצאתי להגשים את החלום: טסתי ללפלנד. כשהגיע היום של מזחלות ההאסקי השקמתי קום (3 בבוקר) ואי אפשר היה לעצור את השמחה ואת החיוכים שהפנתי לכל עבר. הרגשתי כאילו הילת אור עוטפת אותי. כשהתקרבנו לאזור שבו הכלבים חונים ושמעתי את הנביחות שלהם אני חושבת ששברתי את השיא של יוסם בולט בריצה למרחקים קצרים כשרצתי כאילו אין מחר ואין לי 10 קילו עודף אל עברם. את הנסיעה במזחלת תיעדתי במצלמת וידיאו וצהלות השמחה עד היום מצפצפות באוזניו של בן הזוג שלי.

כשירדנו מהמזחלות התחבקתי עם כל אחד ממאות האסקים באתר וכשהגיעה השעה ללכת סיברתי לעזוב. כמה יפים הם היו. מנהיג המזחלת שלי היה הכלב יודה החתיך מכולם אליו רצתי ממרחקים כשחייך אל עברי כשהיינו צריכים לבחור מזחלת. אין לתאר את החוויה הזו במילים מבלי להוסיף: ואעעעעעעעעעעעעעעעעעע!!!!!!! ולנסות לספר על דמעות של אושר שמילאו את העיניים שלי. ובכלל, לפלנד היא "האסקילנד" ואת מיטב הכסף שחסכתי כל חיי בעבודה קשה הוצאתי על בובות האסקי חדשות שם.

עם אחת מהן, בגודל מטר 20, "כלב לאפי" התהלכתי ברחבי לפלנד (אני מטר 50) ודחסתי למזוודה לארץ דבר שעלה לי בלהשאיר שם מעילים וציוד יקר אחר שקניתי לטובת הנסיעה. מאז שחזרתי לארץ אני חוסכת מחדש. היעד הבא: אלסקה. האם יש אושר גדול יותר אפילו מהאושר של ?להיות בלפלנד
Tag : ,

לקחנו מזוודות לטיול בכל אירופה


מאת: אילנה לוי גנני

 לפני מספר שנים החלטנו בעלי ואני לטייל עם רכב באירופה- הגענו לפריס דודי נתן לנו חדרון קטן ורכב , טיילנו קצת בפריס והכנו מזודה לנסיעה- החלטנו לנסוע דרך בלגיה - בריקסל לאחותי ,משם גרמניה ושוויץ ריביירה איטלקית ולהגיע לניס לדודה שלי , ומרסי לבני דודים ונסיעה חזרה לפריס - מה צריך -מזווה לזוג -הכנו מזוודה בודדה אחת ומה שצריך קונים בדרך ומתארחים איפה שיש קרובים- ובלי משים העמסנו את שתי המזוודות הנוספות על הרכב והתחלמו לנסוע- לכל מקום שהגעמו היינו צריכים להעלות 3 מזוודות וכמובן שהתמשו רק באחת- להשאיר ברכב לא כדאי כי אם יגנבו רכב מה נעשה בלי מזוודות וכך כל הטיול הרמנו והורדנו 3 מזוודות כבדות.

כשהגענו לשוויץ לנו בבית הארחה של נזירות ולא הייתה מעלית הנזירה הראשית עזרה אבל בגרמניה בלי מעלית מדרגות צרות ואנחנו מעלים מזוודות כשהגענו לחדר תשושים נשכבנו על המיטות ואז נפל לנו האסימון ושאלתי את בעלי- למה הכנו מזוודה אם אנחנו מעלים 3 התחלנו לצחוק ובעלי אמר לי" לקחנו את המזוודות לטיול" ומאותו יום כשאנחנו נוסעים בארץ או בחו"ל לפני כל נסיעה אנחנו חוזרים על הביטוי" לוקחים את המזוושדות לטיול?"זהו סיפור שבעיני הכי מצחיק "לקחנו מזוודות לטיול בכל אירופה" תודה
Tag : ,

הסיוט שלי בניו יורק


מאת: הדס אשל:

בהתרגשות ובתחושת הגשמה הגעתי Peridance Capezio Center ניו יורק, ספטמבר 2013. התקבלתי לסמסטר בביה"ס המדהים למשך airbnb לעיר לבדי בגיל 23 עם תמימותי והאופטימיות הנצחית שלי. היה מאוד קשה לסגור מהארץ דירה למשך 5 חודשים, לכן הזמנתי מקום בג'רזי סיטי דרך 10 ימים, על מנת לראות דירות ולהתמקם כשאגיע.

בהגיעי לשכונה המפוקפקת ג'ורנל סקוור בג'רזי הבנתי שאני עוברת מהר ולמנהטן כמה שיותר מהר והתחלתי בחיפושים נמרצים. בדיעבד מתחוור שהיד2 של האמריקאים - הקרייגסליסט, הוא אתר מזעזע כשבערך %90 ממנו הם מקרי רמאות. אך לאחר שיטוטים רבים באתר מצאתי משהו. דיברתי עם בנאדם, ראיתי דירה וסגרתי איתו על חוזה דרך המייל. לפי ההסכם העברתי לו $1500 עבור חודש שכירות ראשון ופיקדון. אציין רק היתה מאוד מסובכת ועלתה לי $115 נוספים! סיכמנו שאקבל מפתח בסופ"ש בדואר.

ביום המעבר הבחור פתאום אומר לי שרק moneygram שההעברה דרך רשת אם אני שולחת לו $700 נוספים הוא שולח לי את המפתח. וכמו שחכמינו אסי וגורי אמרו - פה חשדתי. האיומים מצדו המשיכו, אמרתי לו שאין מצב ושישלח עכשיו את המפתח, שאין לי איפה להיות יותר. אחרי שהוא הבין שהוא לא הולך לקבל עוד כסף, הוא פשוט נעלם. תחושת חוסר אונים וחלחלה נכנסה בי כי הבנתי שחלחלו אותי! ומכאן הבנתי שאין כסף, אין מפתח, אין דירה ובעיקר אין לי איפה להיות! הסתובבתי בחוסר אונים ברחובות מנהטן, האמפייר סטייט בילדינג בז לי, ריח הבשר מהדוכנים ברחוב מסמל את ההרגשה הצורבת שלי, הסירנות הבלתי פוסקות הן הכישלון המדהד שלי ו...הבנו את העניין... המשטרה לקחה ממני תצהיר וכמובן שלא עשתה כלום. ולבד, באמצעים מעטים אאלץ למצוא דרך להסתדר. איכשהו אבא שלי הגיע לאיזה ישראלי דרך עוד מישהו שהוא חבר של מישהו והבחור המקסים הזה נתן לי לישון על הספה שלו בברוקלין.

כמעט חודש ישנתי על ספה בברוקלין, עם מזוודה שמעולם עוד לא פרקתי וחוסר וודאות. ויותר מכך, ההורים שלי צריכים להגיע בעוד 5 ימים לשהות איתי חודש ימים בדירה שעוד אין לי!! וכל יום אני בלימודי מחול אינטנסיביים וצורכי אנרגיה... כמובן שמצאתי דירה בדקה ה90 במספר לא מבוטל של דולרים, המשך השהות בעיר היתה חלומית והכל בא על מקומו בשלום. חוץ מה-$1600 שעוד מגרדים לי בכיס, הביזיון, האשמה ואובדן התמימות... איזו אישה שפגשתי ברחוב אמרה לי שככה זה ניו יורק - היא מפילה אותך לרצפה, מטלטלת אותך ומעיפה אותך חזרה למעלה ואתה צריך למצוא את האיזון.

אז אני קיבלתי כאפה מטלטלת ...בתור קבלת פנים ניו יורקית

זה עוד לא קרה לי


מאת: מיכל אנגלדר

המקרה המוזר שקרה לי בחו"ל קרה בבוייסי ,איידהו ארה"ב ..עכשיו תשאלו איך הגעתי לשם ? אספר לכם :) אחותי הגדולה היא מחלוצות ההיכרויות באינטרנט. היא הכירה את בעלה ,מזה 14 שנים ,בפורום מעריצים של להקת "קווין " ...ומאז השאר היסטוריה . בקיצור אחותי גרה בבוייסי,איידהו ואני נוסעת מדי פעם לבקר אותה .

בביקור הראשון שלי שם ,נסענו אני ואימי לאחר שלא התראנו תקופה ארוכה וכמובן המפגש היה מאוד מרגש.. באחד מהגיחות שלנו למסעדות ...אחותי המליצה לנו על מסעדה איטלקית מצויינת בעיר מגוריה ...כמובן ששמחנו ללכת. כשהגענו המסעדה נראתה מאוד מרשימה ואיטלקית באופייה .

ישבנו לשולחן עגול גדול ערוך במפה לבנה ועליה פרוש דף נייר לבן וצבעי "קריולה " בשלושה צבעים כדגל איטליה : ירוק,לבן,אדום (???) ...תהיתי למה בדיוק יש צבעים שם ?? לאחר שדיברנו על זה במשך חמש דקות ,הגענו למסקנה שזה כנראה מיועד לילדים שבאים למסעדה עם ההורים שלהם ,וכדי שהם לא יתחרפנו נותנים להם לצייר על השולחן והמפה (מאוד ואז בהינף יד היא תופסת את שלושת הצבעים ובתנועות רחבות . Hello My name is Amy : חינוכי ...) ... ניגשת אלינו מלצרית קטנה וחייכנית ומציגה את עצמה בפנינו וענקיות שירבטה את שמה על המפה בגודל ענק ..אפילו אמא שלי שצריכה משקפי קריאה יכלה לראות את השם שנכתב על השולחן מהחנייה ...חחחח....

לא ידעתי איך לעצור את הצחוק והמבוכה שכן מאוד הופתעתי מהאקט שלא כ"כ תאם את יוקרתיות המסעדה ובכלל את הסיטואציה שמקשקשים לי על השולחן שאני עומדת לאכול (: עליו ... האמת היא שעד היום שאנחנו נזכרים במקרה ההזוי והמוזר אנחנו צוחקים

הייתם מאמינים?!


מאת: יוסי יהלום:

הייתי בחופשה לפני צבא באי היווני "קוס" כאשר באחד מימי שהותי בחוף הבחנתי שבמיטת שיזוף לידי נמצא שחקן כדורגל מפורסם העונה לשם "ווין רוני" כמובן שניגשתי לקראתו וביקשתי להצטלם ולשמחתי הוא נענה לבקשתי ויש לי תמונה שאני שומר אותה עד הלום ומצורפת לסיפור זה!

wayne roni

החוויה שלי עם "מלתעות"


מאת: יוסי יהלום

הייתי בחופשה אחרי צבא באי התאילנדי "קו טאו" כאשר באחד מימי הצלילות שלי בשטחי הצלילה המדהימים ביופיים. במקום זה נקלעתי למצב מצחיק ומפחיד בו זמנית מתחת למים כשראיתי כריש גדול שהבחין בי והתחיל לחוג סביבי לאורך מספר דקות בצלילה, למזלי כנראה שהכריש אכל בדיוק לפני שראה אותי וסתם רצה לשחק איתי במים, או שפשוט הוא כריש חברותי מאוד ולא תוקף... לכן יצאתי בריא ושלם ועם חוויה מדהימה

אהבה חוצה גבולות


מאת: אלינר צורדקר

נולדתי בברית המועצות (באוזבקיסטן ) , כל חיי חלמתי להתחתן עם הודי כמו שהייתי רואה בסרטים ההודים עם אמא. בגיל 18 לפני 22 שנה עליתי ארצה –לארץ הקודש, ו"ישר נפלתי לזרועותיו של בעלי " ... הכרנו בקופת חולים בתור לחיסונים... ומשם הכל זרם.. בחיים לא הרגשתי מאוהבת בצורה כזאת –הרגשתי שאני בתוך סרט הודי של ממש !!. אחרי שלושה חודשים של הכרות וחברות התחתנו ולאחר מכן טסנו –לבומביי שבהודו-ארץ המוצא של בעלי לבקר את משפחתו שלא עלתה ארצה –וזה היה היום הכי מיוחד שלי .. יום שלעולם לא אשכח. במהלך כל חיי פחדתי מחיות מעכבר ועד ארייה .. מג'וק ועד פיל , והודו הידועה בפראיות וחיי הטבע שלה גרמה לי להתגבר על כך .... ישבתי על פילים .. ליטפתי חמורים והאהבה פרחה בין ניצני הטבע ! לאחר מכן בעלי שידוע ברומנטיקה הבלתי פוסקת שלו לקח אותי לאגם פנפונג שבהודו – שם ישבנו על עלים שהשמש השוקעת משקיפה עלינו , לאור אור נרות ויין ,רעש המיים המחלחלים נשמע ברקע וניצוצות האהבה מעלינו... הרגע שהכי ריגש אותי הוא שבעלי הוציא מעין "גיטרה הודית" והתחיל לשיר לי שיר בהודית .. השיר שהייתי שומעת בילדותי שהייתי רואה סרטים הודים .ביום הזה, בהודו הבנתי שהחלום הפך למציאות ומאז אני חייה באושר ומלא אהבה +3 ילדים עם הנסיך ההודי שלי ... וכל שנה אנחנו מנסים לשחזר את הטיול שלי , לא באגם פנפונג.. אלא .♥ בכינרת :) זה בהחלט הטיול המרגש ובעל ערך סנטימנטלי גדול עבורי .. ה-יום של

המעצר שלי בלונדון


מאת: נטע ארמה

לפני כמה שנים הייתי נגנית חצוצרה בלהקת אירועים. היינו מופיעים המון בחו"ל. באחת הנסיעות, קרה לנו מקרה מוזר. טסנו להופעה גדולה באנגליה.

לאחר הנחיתה ומעבר הדרכונים בשדה, לקחתי את המזוודה שלי וחיכיתי לשאר חברי הלהקה שיצטרפו אלי. לאחר 20 דקות כשאף אחד מהם לא הגיע, התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. לקחתי את המזוודה שלי ועליתי חזרה לאזור ביקורת הדרכונים , לפתא אני רואה את מנהל הלהקה שלי יחד עם שוטר אנגלי, מצביעים עלי וקוראים לי לבוא. כשהגעתי, מנהל הלהקה שלי הסביר שעצרו את כל חברי הלהקה לבירור בנוגע לויזה ושזה בטח יקח רק כמה דקות.

נרגעתי והתחלתי לאכול קצת מהשוקולדים של הדיוטי פרי. לאחר תחקור ארוך שעשו למנהל הלהקה, הודיעו לנו שהפכנו לעבריינים בפוטנציה! מיד קישטו לנו את הדרכון בחותמת לא סימטרית , לקחו לנו את הטלפונים , כלי הנגינה וכל הציוד האישי והכניסו את כולנו לחדר מעצר חשוך שבו שהו כבר קבוצה של אנשים מדוכאים, חלקם מכוסים במה שנראה כמו נייר כסף ענק. אמר השוטר בחביבות וחילק גם לנו את השמיכות המוזרות. עייפים, ללא מוצא, התחלנו מיד לצעוק "here , take this" ."אמא שלי הולכת להרוג אותי" הצהרתי בדאגה ולהתיח האשמות במנהל הלהקה ואיימנו בהתפטרותינו.

לאחר שמיצינו את זה, התכסנו בניירות הכסף שקיבלנו והלכנו לישון. הרגשתי כמו תפו"א לפני בישול... לאחר 12 שעות העירו את כולנו וכל אחד בתורו נכנס לחדרון קטן , שהיה בתוך החדר מעצר, צלמו אותנו (פוטו רצח) ולקחו טביעות אצבעות.

כעבור 24 שעות של קצת שינה , כעס, ומרמור על כך שלא אראה את לונדון בשנים הקרובות (הודיעו לנו בחגיגיות שבכל פעם שנרצה לחצות את גבולות אנגליה , נאלץ לעבור חתיכת פרוצדורה .בשגרירות במדינתינו), שחררו אותנו , בליווי שוטרים עד למטוס חזרה ארצה. וכך יצא שכף רגלי דרכה בלונדון אך לעולם לא יצא לי לבקר בה.
Tag : ,

נשיקה באיי הגלפגוס


מאת: אלעד אבירוהם

הטיול לאחר השחרור מהשירות הצבאי היה הגשמת חלום לטייל בדרום אמריקה שבמהלכו הגעתי לאיי הגלאפגוס השוכנים כ 1000 ק"מ מערבית מחופי אקוודור, והאיים המרוחקים מהווים בית גידול ייחודי לבעלי חיים וצמחים ותופעות גיאולגיות שנוצרו מהתפרצויות געשיות שהעין לא שובעת מהמראות המרהיבים והלב לא מפסיק להתרגש מהחוויות שהאיים מספקים לנו טיול בסביבתם הטבעית של מגוון רב של ציפורים איגואנות וצבי הגלאפגוס צבי ענק שעל שמם נקראים האיים ושחייה עם כלבי ים וצלילה עם כרישים, אך ההפתעה הגיעה מכיוון לא צפוי, לאי איזבלה שבאיי הגלאפגוס הגעתי בחג הסילבסטר ועל החוף פגשתי .יפיפייה אמיתית וכאשר בקשתי להצטלם איתה קיבלתי את הסכמתה ואף נשיקה

הטיול שלי בניו יורק


מאת: טום פרזמן

אני ועוד שישה חברים יצאנו בסוף אוגוסט לאחר חודשיים במחנה קיץ בניו יורק למסע של פעם בחיים במערב-דרום ארה״ב. אנחנו ושני רכבים. אז היו לנו הרבה הרפתקאות מטורפות אבל זאת בהחלט תזכר כהגדולה מכולן.

זה היה ערב יום כיפור ועשינו את דרכינו לסן פרנסיסקו, ניסינו להספיק להגיע בשביל שהחבר׳ה שצמים יוכלו להספיק לארוחה מפסקת. הגענו לעיר, מקום שלא היינו בו מעולם ועוד לא ידענו איפה אנחנו הולכים לישון. אז לאחר דיון בין כולם החלטנו אני וגיא לשים את כולם במסעדה ברגע שאנחנו מגיעים ולסוע ישר להוסטל שלא יגמרו החדרים ונישאר בלי מקום לישון.

לי ולגיא לא היה אכפת בגלל שאנחנו היחידים בחבורה שלא צמים. אז הגענו למסעדה ושמנו את כולם שם אבל לפני שיצאנו להוסטל היינו צריכים להעביר את כל התיקים והציוד האישי של כולם לרכב אחד, זה שאני וגיא נסענו בו, בכדי שיהיה מקום לכל השאר לסוע ברכב השני שיבוא לפגוש אותי ואת גיא בהוסטל. אז נסענו אני וגיא ברכב עמוס בכל התיקים והדברים לכיוון ההוסטל. הגענו עם הרכב להוסטל והתחלנו לחפש חניה, משימה בלתי אפשרית אם אפשר לציין.

נסענו לאורך כמה רחובות עד שמצאנו חניה ונכנסו בה עד ששמנו לב שהמקום מוקף בהומלסים ונרקומנים אז החלטנו שלא כדאי. אז המשכנו לחפש עד שמצאנו מקום שלוש דקות מההוסטל בצומת הומה אדם וליד מלא חנויות אז החלטנו להחנות שם .. מה כבר יקרה .. גם ככה זה היה לשעתיים שלוש גג. חנינו והלכנו להוסטל וסגרנו חדרים לכולם. חיכינו לכולם ואחרי שעה הם הגיעו. אני וגיא החלטנו לחזור לרכב להביא אותו עם כל הציוד של כולם. בעודנו רצים לכיוון הרכב אני מריץ בדיחה שהרכב כבר הפוך בלי גלגים .... לצערי הייתי קרוב, פרצו לנו לרכב וגנבו משם הכללללללל- 5 מוצ׳ילות, תיקי יד, דברי ערך, כבלים מטענים מה שהיה אפשר לסחוב לקחו ... בקטע מוזר את התיק שלי ושל גיא כנראה לא היה אפשר לסחוב אבל לגיא גנבו תיק גב עם מחשב נייד. אז למעשה לכולם גנבו חוץ ממני, כל פעם שנזכרתי במשהו שנעלם לי - ״יששש כן גנבו לי משו״ (הרגשתי מאוד רע שרק לי לא גנבו ) ... אבל כל דבר שחשבתי שנגנב לי בסופו של דבר הופיע בתיק כזה או אחר ^^ שני שוטרים הגיעו לגבות מאיתנו עדות , אני בוכה את החיים מרגיש רע בגלל כולם.

השוטרים היו בטוחים שאני מסומם כי רעדתי מההלם שמה שקרה. התקשרתי לכולם בהוסטל וסיפרתי להם מה קרה .. הם באו לשם וביחד בכינו כולם. בסוף הבכי הפך לצחוק ושעה אחרי זה נקרענו מצחוק בחדר שלנו בהוסטל . כי למרות שחלקנו נשארו רק(!!!!) עם הבגדים שעל גופם ושלשניים גנבו את הדרכונים יום לפני טיסה למקסיקו {שהם פיספסו} טיול זה טיול ובגיל הזה מה לעשות הדברים האלו הם מה שהופכים טיול לבלתי נשכח ולא רק בפן שלילי.

אזיש פה הרבה מוסרי השכל אבל מה שהכי מענין - אני לא צמתי .בעוד שכולם כן, לא גנבו לי דבר, זה חברים - האירוניה הגדולה

שמחה מהולה בעצב


מאת: יפית פורת


הטיול שמבחנתי היה נחשב לחוויתי היה הודו -תאילנד בעצם הכל התחיל ממקום שבו היה לי זוגיות נפלאה ..קרו דברים בדרך: הוא טס לבד הבן זוג למרות שהציע לי לבוא איתו אני סירבתי מכל מיני סיבות..אבל אחרי 3 חודשים של געגועים לא הפסקתי לחשוב עליו נחנקתי מרוב אהבה וגעגועים וזה הוביל אותי לחווית הטיסה העצמאית הראשונה שלי.


עולה למטוס ואז כעבור מספר שעות מוצאת את עצמי בהודו עם כמיהה גדולה לפגוש את בן זוגי לשעבר אחרי 3 חודשים ומשהו שלא ראינו אחד את השני וכשנפשנו היה אושר אמיתי ..ואז עשינו את החוויה ביחד טיילנו בהודו ..ורצינו לנדוד לאיזה אי ואז איזה הודי אחד כל הזמן מילמל לנו שם שלא כדי ומסוכן והוריקן ורעידת אדמה ..ולא הבנתי מה קורה כאן..אבל הבנתי מדבריו שמשהו לא בסדר קורה ..הלכנו לאינטרנט וגילנו שמתרחש אסון הצונמי בהחלק מהחופים..בתוך
תוכי פחדתי גם שאנחנו נסבול מהצונמי באיזו שהיא צורה..לאחר שנודה לנו על זה התקשרנו להורים ההורים היו מאוד מבוהלים ..יש לציין שזו הייתה חוויה מפחידה לדעת שבזמן שאנחנו נמצאתים באיזה אי בהודו וחשבנו ללכת לאי אחר שבו מתרחש או התרחש אסון צונמי..

מכאן לשם בסוף לא נסענו חכינו שהעניינים ירגעו ואז המשכנו את הטיול שלנו בהודו בין החופים והערים ..יש לציין שהתרבות שונה ומשונה יש להודים הרבה מה ללמוד בעיקר סבלנות שאין להם מי זה בכלל. למדתי מהודו שאסור לבוא לשם מפונקים .. כי כשרוצים מים חמים צריך לקנות דלי עם מים חמים כי אין להם בויילר , והאוטובוסים שלהם ממש לא כמו של האוטובסים בארץ אצלנו האוטובוסים מרופדים ונעים ..בהודו האוטובוס לא מרופד אתה יושב על ברזלים ולא רק זה שמתמודדים עם אלפי נדחפים לאוטובוסים ..לא כמו בארץ ילדים טובים מחכים בסבלנות שיגיע תורם לעלות לאוטובוס ..והחוויה של לאכול עם הידים ולא עם סכום די נפוץ שם.. אחרי חודש חוויתי בהודו טסנו לתאילנד .. והיה טיול ג'יפים חוויתי , והיינו גם בשוק הצף ..ואיזה משונה שהתאלינדים לא מפחדים לחצות מעברי חציה כשהכבישים לא רגועים..

מה שאוכל להגיד לגבי הודו שהנופים שם עוצרי נשימה במיוחד בחופים שלהם כל צבעי הקשת ..פשוט עולם אחר עולם של צבעים ..שלא רואים אותם בשקיעה הישראלית .. לדבר עם התאילנדים הסקרנים המקומיים ..שלמדו להתנהג כמו הישראלים בערך שזה יוצא דיי משעשע .. גם חווית רכיבה על הפילים זה משהו לא מעולם הזה .. להתנסות באכילת מאכלי ים -דגים - תמנון- סרטן וכאלה ...פשוט חוויה לא מהעולם הזה אין ספק! בחופי תאילנד ראינו סרטנים לבנים קטנים שלא הצלחנו לתפוס ואיזה ילד תאילנדי תפס לנו את הסרטן הקטן צילמנו אותו חקרנו אותו קצת ושחררנו לחופשי :) הטיול הזה נגמר בסוף קצת עצוב כשחזרתי לארץ נפרדנו אני והבן זוג... 

יצאתי חציל


מאת: אור פלד אבאיוב

באחת מנסיעותי נקלעתי לעיר מינכן... התהלכתי בהנאה רבה ברחובות העיר ולפתע צדה עיני בנין ענק הזוהר בצבעי השמש השוקעת לאיטה... המבנה נצבע בצבעי זהב ונראה יפהפה מתמיד-כך שמהרתי להוציא את המצלמה.... .

למחרת הראיתי בגאווה את התמונה לחברי הגרמנים הגרים אחר כבוד בעיר זו... הם פרצו''.... בצחוק שעה ארוכה .. ולא יכלו להפסיק...רק לאחר שסימו לצחוק הביטו בי , הביטו בתמונה ואמרו'' צילמת את בית הכלא
Tag : ,

נצחון הנפש על הגוף


מאת: סיגל גרשט רחמים

אבי עבר לפני כ 17- שנה אירוע מוחי ונותר נכה על כסא גלגלים ללא יכולת דיבור. לפני כשנתיים החלטתי שאני לא מספיק עושה בשבילו והיות והוא מאד אהב לטייל החלטתי שאני לוקחת אותו לטיול בפראג.

אמי נכנסה ללחץ "מה יהיה ? איך נסתדר ? מה אם יקרה לו משהו ?" ואני החלטתי, כמו שאבי תמיד לימד אותי - לא לוותר
ונסענו. בתכנון היה לעשות שייט אבל כשאמי ראתה כצריך לרדת המון מדרגות בשביל להגיע לספינה נלחצה שוב והתחילה: "השתגעת ?! הוא ייפול ...איך הוא ירד עם הכסא ? את והשטויות שלך..." פולנייה אמיתית...אבל מקסימה ! החלטתי לוותר ולא לריב איתה. בערב במלון, כשעיינתי במדריך על פראג סימן לי אבי בידיו שאגש אליו.

הוא לקח ממני את המדריך, דפדף בו עד שהגיע לאטרקציה של השייט והבהיר לי, ללא מילים, שמחר הוא רוצה לעשות שייט !!! הודעתי לאמי ש"אני ואבא שלי יוצאים מחר לשייט ואם את לא רוצה תחכי לנו בחדר".

כמובן שאמי הצטרפה, בעזרת שני גברים חסונים הורדנו אותו לספינה והיה מקסים !!! תודה לך אבא יקר שגם כשאתה
!!! יושב בכסא גלגלים ולא מדבר הראית לי שאסור לוותר בחיים - הרי רק בזכותך אני מצליחה להתמודד עם בתי הנכה
Tag : ,

החוויה שלנו בלונדון


לונדון, ינואר 2014 . אני ודודתי ניגשים נרגשים להצגה "עלובי החיים" ונהנים מכל רגע. במקביל, כך הסתבר, קרס הגג של התיאטרון הסמוך. ליתר דיוק, הקומה השנייה (בה ישבו אנשים באמצע הצגה אחרת) קרסה על הקומה הראשונה- באמצע ההצגה. במהלך ההצגה שלנו עלה מנהל התיאטרון והסביר לנו אודות המאורע. 

עוד הסביר, כי אין באפשרותנו לצאת החוצה מהתיאטרון עד להודעה חדשה (!). הלחיים של הלונדונים ההמומים הסמיקו, אך הם הקשיבו להוראות ונשארו במקומם. אני, שנכנסתי לחרדה עמוקה עקב תקרה שעלולה לנחות גם עליי בעוד שניות- לקחתי את דודתי ביד ופילסנו את דרכינו דרך הסדרנים ההמומים שסחבו כורסאות בשביל לתמוך בנפגעים.

התעקשתי לצאת החוצה. הוסבר לי על-ידי המנהלים כי אין אפשרות שכזו. החלה מהומה סביבי, אנשים התאגדו והתחילו להבין- "וואלה, יש משהו במה שהוא אומר!". נערה רנדומלית תפסה לי את היד ולרגע הרגשנו שאנו ניצבים בפני סכנה של ממש. האדם שעצר את יציאתנו בגופו החל לבכות, ואנו נשארנו תקועים- בבהלה מוחלטת- בתיאטרון מדהים.

כלוב זהב שעלול להתמוטט עלינו בכל רגע. לשמחתי לא נפגענו בסופו של דבר (לעומת קורבנות אחרים...), והחוויה הייתה
.לראות את עשרות רכבי המשטרה, כתבי החדשות והתיירים המאובקים (מהמילה...אבק) מסתובבים חסרי מנוחה ברחבי לונדון המדהימה
Tag : ,

היום אנחנו יכולים לצחוק על זה


ארה"ב 1995 , אני וחברה שלי בטיול מהמם ומלא אדרנלין בארה"ב מחוף לחוף צעירות ותוססות.
עברנו עיירות, ערים ודרכים אין סוף, וכך גם גודל המזוודות והתיקים שלנו שהתמלאו עד אין קץ במלוא קניות ומתנות ופיצ'יפקס ומזכרות ומה לא... באחד מימי הטיול הסמוכים לתאריך החזרה, העמסנו את כל תכולתנו על גבי הרכב השכור הקטן, אכלנו דבר מה, ו...יצאנו לדרך, להמשיך ולתור את מרחביה העצומים של ארה"ב. עלינו על כביש דו מסלולי בנסיעה שגרתית למדיי, עד אשר הגענו אל הכביש המהיר הלא הוא ה - haighway אשר סאן בצורה מטורפת ובלתי רגילה!! נסינו להשתלב בתנועה המשלבת שישה מסלולי ענק דחוסים ברכבים השואגים קדימה.

התחלנו גם אנו בנסיעה מהירה עם כולם, רגועים על שאנו בדרך הנכונה, קדימה אל היעד. מסתבר שבאותה השנייה בד בבד בו נרגעו רוחותינו ...נפתח גם הבגאז'....וכל אבל כל תכולת המסע שארך חודשים שארזנו עמנו בתיקים ובמזוודות, הועף אל עבר כל הכביש המהיר, עליה עטו ודרסו כל הרכבים הדוהרים עד שנמרחה כליל...אנו רק יכולנו בהשתוממות ובפה פעור להביט חצי מבעד המראות ובמבט חטוף לאחור להבין את אשר אירע ולהבין שנותרנו אך ורק עם מה שעלינו.

....מסקנה - אל תסחבו, פשוט שימו בול ותשלחו!!! :-) 

מעז יצא מתוק


לאחר שקיבלתי סירוב לויזה לארה"ב לבקר חבר ולטייל קצת אחרי השירות, התקשרתי לאימי לבשר לה את החדשות, והיא ניסתה לעודד אותי בלי הרבה הצלחה, עליתי על האוטובוס בפרצוף תשעה באב, כשקיבלתי שיחה חוזרת מאימי שבה הודיעה לי שזכתה בכרטיסי טיסה לברצלונה! אך היא אינה יכולה לממשם בתאריך זה, והיא מעבירה לי אותם. החלטתי לקחת חברה טובה שאפעם לא הייתה בחול ומהרגע שנכנסנו לנתבג, נהנתי דרכה ומההתלהבות שלה. 

בכל בוקר ראיתי את החיוך שאיתו היא קמה וזה עשה לי את היום. הייתי רוצה לעשות זאת שנית, עם חבר אחר. לראות את ההתפעלות והשמחה על חברי ועל כך שיכלתי לשתף אותם בשמחתי ולהעניק "להם ולי זיכרונות מיוחדים! 
Tag : ,

אם שותים - לא צונחים


אני לא מאמינה שאני הולכת לספר את הסיפור הזה! במיוחד לאור העבודה שהשבעתי את כל הנוכחים בסיטואציה באמא שלהם, בספר תנ"ך ובלונלי פלנט ארגנטינה שזה נשאר ביננו.

הכל התחיל בערב לפני, כמו כל מוצי'קלאברים טובים גם אנחנו נהגנו לשתות מדי ערב אלכוהול זול ומקומי, לצאת בלילה לבלות במסיבות ובבוקר קמנו רעננים לטראקים רגליים בהרים ובאגמים. רק שהפעם הוחלט בקרב הח'ברה שקמים בבוקר לצניחה חופשית. אז אחרי מעט מדי שעות שינה ויותר מדי אלכוהול, נסענו לאתר צניחה חופשית בקורדובה, ארגנטינה בשמונה בבוקר. 

כיוון שאני הכי פחדנית הוחלט שאני אהייה הראשונה. את הטיסה במטוס לפני הצניחה אני לא זוכרת, גם את הקפיצה לא. אני רק זוכרת שהמצנח נפתח הרגשתי בחילה איומה ואת הצלם וידאו שצנח איתנו צועק לי לי ועושה סימנים שאחייך ואנוף לשלום בידיים.. אני רק זוכרת את הבחילה, אוי איזה בחילה ושצעקתי לבחור שצנח איתי (ולצערו היה קשור עליי) שיוריד אותי עכשיו למטה כי אני חייבת להקיא.. הוא התחיל לצעוק כל מיני מילים בספרדית ואנגלית מקורטעת שאומרת לי להתסתכל על האופק ולהרגע ואני צורחת לו אלחו תוריד אותי עכשיו למטההההההההה עכשיווווו אני צריכה להקיא
אני צריכה להקיא אני צריכה להקיא. בעעעעעעעעעעעעע. הקאתי באמצע הצניחה. לצערי איווווו ושיט אלה מילים בינלאומיות אז הבנתי אותם. 

אבל גם אני הייתי מגיבה ככה עם קיא של מישהו היה עף לי על הפרצוף. את שאר הקללות בספרדית לא הבנתי למזלי. שירדנו למטה הוא המשיך למלמל לעצמו קללות והתחיל לרוץ. כולם לא .הבינו לאן הוא רץ ומה קרה. אז הסברתי להם שהוא צריך מקלחת.

מסקנה - אלכוהול וצניחה מגובה 12,000 אלף רגל לא הולכים ביחד. בתמונה לפני ואחרי

לא סרט - מציאות


בשנת 1993 אני וחברי טסנו לטיול בארה"ב לחודש לאחר שהגענו ללוס אנג'לס שכרנו רכב והיינו בדרכנו למלון ברכב . לפני הכניסה לחניון המלון שמנו לב לפרוצה ברחוב שמסתכלת אלינו חברי נופף לה לשלום עם היד והפרוצה חשבה שאנחנו מעוניינים בה .

המשכנו לנסוע ונכנסנו לחניון המלון שניה לפני שהשער ירד היא נכנסה פנימה לחניון . כאשר אני וחברי יצאנו מהרכב היא שאלה אותנו באנגלית מה אנו רוצים כשלפתע היא ראתה שחברי מחזיק מצלמה היא חשבה שאנו מקליטים אותה
ושאנו שוטרים, ואז היא צעדה שני צעדים לאחור כשהיא נסערת כולה ולפתע הוציאה מתיקה אקדח וכיוונה אותו לעברנו והחלה לצעוק באנגלית שלא תעיזו להתעסק איתי.

אני וחברי קפאנו במקום ו"החלפנו צבעים" ניסינו להרגיע אותה אך זאת ניסתה להשתמש באקדח למזלנו ללא הצלחה כשראתה שהיא לא מצליחה ברחה !!!!! ונעלמה כלא היתה

החוויה שלי בניו-יורק


החוויה המאוד מיוחדת ובלתי נשכחת שהיתה לנו בקיץ האחרון בניו יורק, קבלו את חוויותינו משפחת בייזר בעיר הגדולה... :) זה היה יום שמשי מוקפד ומתוכנן להפליא של תיירים טיפוסיים שהגיעו לטייל בניו יורק לרגל בת המצווה של נועה בתנו הבכורה. ירדנו כולנו לרכבת התחתית בניו יורק, מצוידים במפה ובכרטיסים לכל היום לכולנו.

ברגע קט של שהייה, בעלי רועי החליט כרגיל לבדוק שוב בפעם המי יודע כמה את המפה... לפני שקלטתי מה בכלל קורה, הכרטיסן שרק שריקה חזקה במשרוקית שלו, בלי לחשוב פעמיים קראתי מיד לבנות שיעלו ואת איתי הבן הקטן הזנקתי לרכבת יחד עם הטיולון הקל. פתאום קלטתי שאנחנו נמצאים על הרכבת ורועי נשאר ברציף. 

לי לא היה טלפון, לא כתובת של המלון ולא סיכמנו על נקודת מפגש. אז מה אני עושה עכשיו? אמרתי לעצמי: רועי בטוח יעלה על הרכבת הבאה. אנחנו נעמוד ברציף ונחכה לו. והנה הרכבת הבאה הגיעה, אני והילדים בציפייה מחכים ומחכים אך רועי לא ירד ממנה. המשכנו לחכות ורועי לא ירד גם מהרכבת שבאה אחריה... וגם לא מזאת שבאה אחריה.

תהיתי לעצמי מה אעשה? אז הבנות אמרו לי: אולי אבא מחכה בנקודת המוצא? בזמן שאני מתלבטת עם עצמי אם כדאי לנו לעלות חזרה לרכבת, הגיעה אל התחנה ממש מולי במהירות רכבת ומתוך תא הקטר שלה יצא אדם זועף עם פרצוף עצבני, ושאל אותי בכעס באנגלית : "את מחפשת את בעלך? הוא מחכה לך ברציף! תזיזי את התחת שלך חזרה לרכבת!" חחחחח עכשיו בדיעבד זה מצחיק אך מה מסתבר.... שבכל רחבי הרכבת התחתית בניו יורק הכריזו את שמי, נתנו הוראות לנהגים אשר התבקשו לחפש אותי בכל התחנות... אחרי כמעט שעתיים מתישות מורטות עצבים שנראו כמו נצח! בסוף התאחדנו כולנו שוב בצריף של הכרטיסן.

החוויה הזאת מלווה ותלווה אותנו לכל החיים, כל טיול או נסיעה ברכבת, כולנו נזכרים, מסתכלים אחד על השני ומתפקעים מצחוק :) 

טיול עם האפי-אנד


הסיפור שלי הוא מדרום אמריקה, והוא סיפור לא פשוט, שקרה להרבה מוצ'ילרים, אבל בנסיבות שזה קרה לי ולחבר שלי למסע, גדי, זה היה ממש מצער, אבל היה אור בקצה המנהרה.

נחתנו בבואנוס איירס ובדרך להוסטל, בשיתוף פעולה עם הנהג מונית, שדדו אותנו כנופייה של 5 שודדים. מה זה שדדו? השאירו אותנו בתחתונים, לקחו ה-כ-ל, וגדי, שידע ספרדית פשוט קפא מההלם, רק בסוף האקט, שהיה מלווה בצעקות ופחד מוחשי על חיינו, הוא הודה להם שהשאירו לנו את התחתונים. הם חייכו.

הגענו איכשהוא בטרמפים לאיזור מיושב של מקומיים, והצלחנו להתעשת על עצמנו וסיפרנו מה קרה.. לקחו אותנו לתחנה המשטרה הקרובה, סיפקו לנו לינה ואוכל ואינטרנט כדי שההורים יוכלו לעזור, לקח לנו כמה שבועות להתאושש מהמקרה אבל התחלנו בסוף את הטיול שלנו. 

כמה שהשוד הזה טלטל אותנו, ואיים לחסל לנו את הטיול, העזרה של המקומיים כיפרה על כך ותיקנה את הרושם הראשוני שלנו מדרום אמריקה. אפשר לומר שמעז יצא מתוק: למדנו את השפה במהירות, את !המנטליות ובעיקר למדנו להוקיר את החום ואת טוב הלב הבסיסי של הארגנטינאים

הטיול שלי בטוקיו


אבודים בטוקיו - גרסת המציאות! ליפן טסתי בהחלטה של רגע, עם בחור שהכרתי בארץ. ארזנו מזוודות והרבה חלומות בדרך לארץ השמש העולה. לאחר שנחתנו בשדה התעופה נריטה, עלינו על הרכבת לטוקיו.

ראינו שיש אופציה לקרון מעשנים והבחור, מעשן, שמח מאוד שיכול לעשן בדרך. קנינו כרטיס לקרון הזה. כמו כל דבר
ביפן, גם הרכבת מסודרת מאוד ויש בתחילת הקרון מקום ייעודי לכבודה.

שמנו את כל הציוד שלנו והתיישבנו. אחרי חמש דקות בקרון עם 100 יפנים שמעשנים בשרשרת, הבנתי שמישהו עשה טעות פטלית בתכנון, ובקרון, אין אפילו חלון אחד לאוורור. אני, לשעבר חולת אסטמה, מרגישה את הקנה נסגר, הולכת ונחנקת. קמנו ועברנו לקרון אחר, משאירים את הכבודה, במקומה. לאחר רבע שעה של נסיעה קסומה, כשנופי יפן נגלים אלינו מהחלון, צפינו מהחלון בבלתי אפשרי קורה - הרכבת הגיעה למזלג.

כן, אנחנו פנינו ימינה בעודנו צופים בקרון עם המזוודות שלנו - פונה שמאלה!!! בתחנה הבאה ירדנו, מנסים, בהיסטריה קלה (בכל זאת טסנו לחצי שנה, חיים שלמים היו במזוודות שלנו), להסביר לסדרנים, שלא מבינים מילה אנגלית ואנחנו לא מבינים מילה יפנית מה קרה (ברור שהיה לנו שיחון - במזוודה!!!). 

אחרי המתנה של שעות ארוכות בתחנה, שעד היום אינני יודעת אפילו את שמה, סדרן חמור סבר עוטה כפפות לבנות - הגיש לנו את המזוודות + מבט שאומר "הגאג'ינים (זרים, לא יפנים) המשוגעים האלו"... אני יכולה להישבע שהן היו נקיות ומסודרות יותר ממה שהן היו כשהנחנו אותן במקום.

עד היום אני לא יודעת איפה הן טיילו, !השובבות, אבל מה שבטוח, נראה שהן נהנו

לאס וגאס - בייבי


הסיפור שלי הוא הסיפור שאותו מגדירים, יום אחד אספר אותו לנכדים שלי. טיול אחרי צבא 3 חבר׳ה צעירים בלי יותר מדי כסף נוסעים לסוף שבוע בלאס וגאס.... אז לילה אחד יצאנו למסיבה, חזרנו כמובן בשעות הלילה המאוחרות (מאוד).. אבל בלאס וגאס, כיאה לעיר חיי הלילה התוססת- אף פעם לא באמת ישנה. כמו שבטח כולם יודעים, קומת הכניסה של כל מלון בעיר היא בעצם קזינו.

אז מגיעים למלון בלילה, עייפים, אחרי לילה של שתייה וריקודים... ופתאום נזכרים- היי! יש לנו כרטיס של 5$ לשימוש במכונות שקיבלנו מאיזה מסעדה שאכלנו בה במלון.. יאללה, בוא נלך ״לבזבז״ מגיעים למתחם המכונות.... אבל.. אוי לא.. צריך להפעיל את הכרטיס ע״י שימוש בדולר אחד.

אין עלינו שום ארנק, כסף, או מטבעות קטנים.. נואשים לבזבז את 5 הדולרים שיש לנו בכרטיס חינם.. ניגשתי לבחור צעיר שישב ושיחק במכונות המזל... ביקשתי ממנו- האם יש לו דולר אחד להלוות לי רק כדי שאוכל להתחיל לשחק עם הכרטיס שיש לי. הוא אמר לי בטח! ונתן לי שטר של 5 דולר.. אמרתי לו לא באמת לא נעים.. רק דולר בשביל להפעיל הכל בסדר.. הבחור התעקש ואמר שעם 5 הדולרים שלו נשחק ביחד במכונה ואם נזכה במשהו- נתחלק חצי חצי. 

הסתכלנו על מצלמות הקזינו, לחצנו ידיים .. והתחלנו לשחק! אז הידית יורדת.. ויורדת.. ושוב פעם יורדת... אבל נגמר הכסף ולא זכינו בכלום. לא, פה ממש לא נגמר הסיפור. אז הבחור שואל: יש לך מזל? ומציע שנלך להמר ברולטה. הלכנו הוא ואני ועוד אחד מהחברים לכיוון הרולטה. הבחור הצעיר מוציא שטר של 100 דולר. שואל אותי: על איזה צבע להמר?
אדום או שחור? אדום, עניתי לו. שואל את החבר השני: על איזה מספר להמר? 16 , הוא עונה לו. רגע לפני שאנחנו מניחים את הכסף..... אנחנו ברגע אחרון של הצלה אומרים, בוא נזיז את זה ל 1-4 ולא רק על מספר אחד.. שיהיו יותר סיכויים. טוב.. בסדר הגלגל מסתובב.. אנחנו במתח. ואז הוא נעצר. על מה, אתם תוהים? נכון 16 אדום! צורחים וקופצים מאושר.. מגלים שבעצם זכינו ב 900 דולר!!!! ודקה אחר כך, מבינים שבעצם יכולנו לזכות ב 16,000 דולר................ אם רק לא היינו מזיזים את ההימור הראשון.

אבל עדיין, אסור להיות חמדנים, וגם את מה שזכינו בכזאת הפתעה (ובחינם!!!) שמחנו לקבל.. הלכנו לפדות את הכסף.. הבחור הצעיר לקח לעצמו את ה 100 שהוא השקיע, ונתן לנו להתחלק חצי חצי ב 400-400 :)

וכך סופשבוע תמים בלאס וגאס עם מעט מאוד כסף של חיילים משוחררים, הפך בערב ספונטני אחד (: לאחד הערבים המשוגעים בחיינו

סיפור מהסרטים


מדובר בסיפור משוגע עם סוף מפחיד ומשוגע עוד יותר... נסעתי לטיול של אחרי צבא.. בין השאר גם הסתובבתי ברחבי ארצות הברית בין חברים ומשפחה..

לאחר 3 שבועות בניו יורק שם רכשתי לי אייפון חדש.. תיק חדש.. ועוד כל מיני קישקושים- המשכתי לעבר התחננ הבאה- טקסס. שם פגשתי חבריי מפרויקט תגלית שהיה בשנה שלפני זה בארץ. באחד מהימים החברה שאצלה ישנתי הייתה חולה, לא היה לה נעים שאני, בתור האורחת שלה, אשאר בבית איתה. אז היא ביקשה מידיד טוב שלה שייקח אותי קצת לבלות.... הוא הגיע לאסוף אותי, יצאנו.. הסתובבנו קצת ברחוב הבארים בעיר. הוא הכיר לי חברים, הראה לי מקומות.. ישבנו ודיברנו ורקדנו.. ולאחר זמן מה החלטנו לחזור הביתה. בדרך.. פתאום הוא עשה שינוי במסלול- והחליט שבא לו להראות לי איזה מזרקה בפארק מיוחד באיזור. התחלנו לסוע לכיוון, וכשהגענו, שאלתי אותו האם אנחנו הולכים רחוק או להרבה זמן, או שאוכל להשאיר את התיק שלי באוטו.  הוא אמר שאין צורך לקחת ולא בעיה להשאיר.

הייתה שעת לילה מאוחרת, והרחוב היה חשוך ושקט- נפש חיה לא עברה ברחוב, היינו המכונית היחידה שם. הלכנו לראות את המזרקה ההיא, שהייתה שום דבר מיוחד, וכעבור דקות ספורות חזרה לאוטו- כדי לגלות ש.. התיק שלי איננו. ישר נכנסתי לפאניקה.. בתיק היו הדרכון שלי- עליו הויזה לארהב, המצלמה שלי.. שהייתה מקצועית ועם תמונות מהטיול עליה.. האייפון החדש שרכשתי רק 3 שבועות לפני כן.. ארנק עם רישיון, כרטיס אשראי וכן 100 דולר בשטר בגלל שבדיוק כשיצאנו ראיתי שנגמר לי הכסף והייתי צריכה להוציא מהמלאי שאיתו הגעתי לטיול של שטרות גדולים.. והתיק החדש כמובן ועוד ועוד דברים קטנים שהיו איתי בתיק, כיאה לכל בחורה. את הימים הבאים ביליתי בשיחות עם המשטרה, עם הבית, בקבלת שטיפות מההורים על חוסר האחריות שלי.. ואיך בלי- בכי בכי ובכי.. שבוע שלם אכלתי את עצמי על הטעות .. עד שלבסוף גם

נהייתי חולה בדלקת גרון קשה ושכבתי במיטה עם אנטיביוטיקה 10 ימים.... בסוף... הצלחתי להתאושש מהדרמה, אספתי את עצמי ואת מה שנשאר מחפציי- התחלתי בתהליך ארוך לשחזור החפצים... (מצלמה נקנתה, כרטיס אשראי ורישיון נשלחו מהארץ....) והמשכתי את הטיול הגדול שלי.. עוד 7 חודשים. לאחר חזרתי ארצה.. פתאום גיליתי הודעה מסתתרת בהודעות ה״אחר״ בפייסבוק שלי. היה זה שוטר מאוסטין, טקסס שביקש ממני ליצור איתו קשר בקשר לחפצים שלי שנמצאו. 

לאחר מספר ניסיונות התקשרות בינינו, הצלחנו לדבר.. והוא סיפר לי את הפרטים הבאים: מצאו את התעודות המזהות שלי בדירה של בחור, שהיה בעברו בצבא האמריקאי והסתובב הרבה בעולם. התברר שהוא גם היה אנס ורוצח. ובסופו של דבר מצאו את החפצים שלי בדירה שלו- בה התאבד. הייתי בהלם למשמע הדברים האלה.

ניסיתי להיזכר בחוויות שלי לאחר הגניבה, בהאשמה העצמית, באלפי הדולרים שאיבדתי על שווי הדברים ו/או שיחזורם.. אבל הכי העסיק אותי- מה הקשר בין הבן אדם הזה לבין החפצים שלי. יתכן שהוא היה הגנב, יתכן שהגיעו אליו הדברים דרך פושעים אחרים- לעולם לא נגלה. הסיפור הזה טלטל והמם אותי- השוטר ניסה למצוא אותי על מנת לגלות אם אני בכלל חיה, כי חשב שאולי אני אחד מקורבנות הפושע. בגלל שעל הדברים שמצאו היה רק את השם שלי, הוא לא מצא דרך אחרת למצוא אותי מלבד לחפש אותי בפייסבוק... מאז כמובן, אני לא משאירה שום דבר ברכב- גם לא ל 5 דקות. ואם אני מתפתה לעשות זאת- אני ישר מנסה לחשוב על איך ארגיש אם .אחזור לרכב ואראה שהתיק נעלם- ומיד מתבטלות לי כל התהיות לגבי להשאיר או לקחת. והכל עליי, כל הזמן. 

תאמינו לי- עדיף להמנע הכאב לב שבלאבד דברים

סיפורה של הקארמה

סיפור שכנראה כל טייל יכול להזדהות איתו. היום האחרון לטיול ארוך של 8 חודשים. אני בבואנוס איירס, מתכוננת לחזור ארצה. בלילה שלפני, החלטתי שיש לי דברים שלעולם לא אלבש שוב בארץ, אחרי שטיילתי איתם כל כך הרבה זמן.. אז שמתי את כל הדברים המיותרים בשקית גדולה, והלכתי לכיכר העירייה בעיר, שם יש המון הומלסים שנמצאים שם עם משפחות שלמות באוהלים או על מזרונים. חיפשתי את המשפחה הכי נזקקת, היא מסכנה- ולבסוף נתתי את השקית המלאה לאמא צעירה עם ילדה ותינוקת.

הרגשתי כל כך טוב עם עצמי כל המעשה ויכולתי ללכת לארוז ולישון בראש שקט כדי לטוס למחרת חזרה ארצה. בבוקר
הטיסה לקחתי את חפציי- התיק הגדול ועוד תיק קטן שלי, ובנוסף עוד תיק אחד שהיו בו מתנות למשפחות של חברים שטיילתי איתם ביקשו שאביא עמי לארץ. 

הגעתי לתחנת האוטובוס ברחוב הראשי של בואנוס איירס. מדובר ברחוב חד סטרי בעל 4 נתיבים עמוסים. שעת בוקר מוקדמת, הרחוב מלא בסוחרים וספקים שמגיעים לחנויות ברחוב. חיכיתי לקו לשדה התעופה. מספר פעמים קמתי לבדוק האם זהו האוטובוס וכל פעם חזרתי והתיישבתי על הספסל. 

לאחר זמן מה כאב לי כבר הגב, הורדתי את כתפיות התיקים מעצמי וישבתי עם ידי מעליהם. פתאום בחור צעיר פנה אליי, הוא עמד בערך איפה שעמדתי  קודם כשחיכיתי לאוטובוס בעמידה בתחנה, והצביע על הכביש. אמר לי משהו בספרדית שלא יכולתי לשמוע.. אבל המשיך להצביע על הכביש ואמר משהו כמו ״זה שלך? נראה לי שנפל לך״. עשיתי חצי צעד לקראתו על מנת להסתכל על מה הוא מצביע, וראיתי שטר של 10 פזו על הכביש. מדובר בסכום של כ 10 שקלים! שטויות. בעודי מנסה להבין האם זה נפל ממני, האם להרים את זה, מה הוא רוצה ממני... פתאום בחור צעיר מהמדרכה ממול קורא לי ומנפנף בידיו. זה היה כל כך רחוק, מעבר ל 4 הנתיבים של הרחוב, שבקושי רב הצלחתי להבין מה הוא אמר, אבל משהו בתנועות שלו גרם לי להסתכל לאחור. חשכו עיניי. בחור צעיר אחר, אוחז בשני התיקים הקטנים שלי והוא נמצא כבר כשני
צעדים מאחורי.

במהלך שאני לא יודעת מאיפה הוא בא לי, צרחתי ככל שיכולתי והתחלתי לרוץ לקראתו. הוא קפא במקום. מהבהלה עזב את שני התיקים באמצע הרחוב וברח. ניגשתי אליהם. לקחתי אותם, התיישבתי חזרה על הספסל וחיבקתי אותם בחוזקה תוך התייפחות ורעד על מה שאירע הרגע. שני הבחורים פעלו כצמד, וניסו לעשות עליי עוקץ. אחד תפקידו להסיח את דעתי בזמן שהשני גונב לי התיקים. הרגשתי פגועה, מחוללת והייתי בהיסטריה- רק מהמחשבה על מה עם.. אני בדרך הביתה אחרי 8 חודשים.. והכל נמצא שם- יומנים, מזכרות, חפצים אישיים, דרכונים, כסף, מצלמה..... הכל בזכות הבחור ממול. שכנראה השגיח עליי, מאיפשהו. הסתכל, שם לב, הסב את תשומת לבי והציל אותי מעוול נוראי. לקחו כמה דקות של התאוששות בהם העוברים והשבים באותם רגעים ברחוב, שצפו במעשה.. הרגיעו
אותי ושמרו עליי.

המלצרית מבית הקפה הסמוך הביאה לי בקבוק מים וחיבקה אותי. האנשים בתחנת האוטובוס הציעו את עזרתם בעצירת האוטובוס שאני מחכה לו, רק שאשב עם חפציי ואירגע. אני מאשימה את הקארמה (: הקארמה הטובה שהגיעה אליי בזכות המעשה הטוב שלי יום לפני כן, כשתרמתי את חפציי לבחורה נזקקת.

הטיול שלי באיטליה


הטיול שלי באיטליה

בטיול לרומא, נתקענו בתחנת אוטובוס שליד תחנת רכבת. שאלנו את האדם איך להגיע למקום מסוים, והוא פתח לנו, לגאוותנו הרבה את תוכנת waze לבדיקת המקום שאנחנו צריכים (עוד לפני שנרכשה ע"י גוגל).

בחלוף דקה, אשתו חזרה, והשיבה לנו את התשובה. אחרי זה היא שאלה מהיכן אנחנו, השבנו לה בחיוך מישראל, והיא
התחילה לדבר איתנו עברית תוך שהיא מסבירה לנו שאת השפה העברית למדה רק השנה. משם היא שאלה אותנו אם כבר אכלנו, השבנו לה שעדיין לא, והיא שאלה אם אנחנו מעוניינים לקפוץ אליהם לונציה היום. הודענו לה בנימוס רב, שאנחנו מודים על ההצעה, אבל ונציה בשבילנו די רחוקה מהיעד. היא נופפה לשלום, השאירה לנו את המייל שלה בכרטיס ביקור שלה, שהיה כתוב באנגלית, והמליצה לנו להתכתב איתה.
רגע לפני שזזה, סיפרה לנו על המקומיים ממול ששם נמצא בית הכנסת הגדול ברומא, ושאם נלך לשם, יתנו לנו אם נבקש ארוחה כיד המלך. הגענו לשם, הבית כנסת היה סגור, אבל השומר יצר קשר עם החזן שהגיע מיד, ובירך אותנו.
החזן הראה לנו מסעדה קרובה, שביקש שנציין שהם שלחו אותנו, והמחירים צנחו ב 50 אחוז, לפתע. הושיבו אותנו במקום פנימי במסעדה, שם ראינו טלוויזיה פתוחה על ערוץ 10 הישראלי, ואפילו הציעו לנו לסיום: קוטג ובמבה.

לא ציפיתי בחיים לפגוש אנשים כאלה נחמדים בשרשרת , אבל מסתבר , שיש אנשים שאוהבים ישראלים.
Tag : ,

אנשים טובים באמצע הדרך


אנשים טובים באמצע הדרך

זה קרה לפני שנה, אחרי טיול בדרום ומרכז אמריקה המשכנו אני וחברה לארה״ב. אחרי כמה ימים בווגאס השכרנו רכב ונסענו מווגאס ללוס אנג׳לס ומשם התחלנו לעשות את כביש אחד שמוביל בסופו של דבר לסן פרנסיסקו. זה היה הרביעי ביולי, יום העצמאות של ארה״ב עצרנו באמצע הדרך באיזו עיירת חוף שיש בה שתי מלונות בלבד. מה שלא לקחנו בחשבון זה שבגלל יום העצמאות לא יהיה לנו מקום לישון כי הגענו רק בערב.

השעה היתה כבר 6 בערב בערך וחיפשנו חדר לישון בו במלון הראשון אמרו לנו שנגמרו החדרים ושאם נרצה במלון מעבר לכביש יש כמה חדרים פנויים אבל ב 200$ ללילה. בגלל שאנחנו בטיול אחרי צבא ואין הרבה כסף אמרנו שננסה להסתדר רק לא לשלם כל כך הרבה. עמדנו מחוץ למלון מנסות לחשוב מה עושים ואז ניגש אלינו איש מבוגר יחסית והוא הראה לנו את הטלפון שלו והיה רשום שם בעברית אתן צריכות מקום לישון? עניתי לו באנגלית כמובן שכן אבל אין יותר מקום באף מלון ושנתקענו. הוא מנסה לחשוב מה אפשר לעשות ושוב מפעיל את הגוגל טרנסלייט ורושם בתרגום אם ניסינו את המלון השני אמרתי לו שכן אבל זה יקר מידי בשבילנו. ואז עלה לנו רעיון, שאלנו אותו אם אפשר להחנות את האוטו בקרבת מקום כדי שנישן באוטו והוא אמר לנו יש פה קניון קטן מאחורי המלון, הקניון הזה בבעלותי אז אתן יכולות להעמיד את האוטו ולישון שם אבל בבוקר אתן חייבות להזיז אותו.

מודות לו ומאושרות הלכנו להעמיד את האוטו והלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה יקרה, עשינו סיבוב על החוף, צפינו בשקיעה ושמענו את הזיקוקים כיאה לרביעי ביולי.

כבר ניהיה מאוחר והתחלנו להתארגן לשינה באוטו. נזכרתי שאמא שלי דחפה לי סדין בתיק לכל מקרה והנה המקרה הגיע! בגלל שזה חניון הוא היה מואר כמעט לגמרי. התחלנו להוציא בגדים כדי לתלות על החלון שיהיה לנו חושך נכנסנו והתכוננו לישון. אחרי כמה דקות פתאום שמענו דפיקות על החלון קפצנו בבהלה וראינו את אותו איש שדיבר איתנו קודם שהקניון הוא שלו.

פתחתי את הדלת והוא הביא לי שתי פחיות בירה ואמר קחו תשתו קצת כדי שתוכלו לישון כמו שצריך בלילה. הודנו לו וחזרנו לנסות לישון וחשבנו לעצמנו אולי באמת נשתה את הבירה קצת יצאנו החוצה פתחנו את הבירה וישבנו לנו באמצע הלילה שותות בירה במחוץ לאוטו בחניון.

פתאום שמענו רכב שנוסע לעברנו הבחור חזר עם כריות ושמיכות! חשוב לציין שהיה קפוא בלילה והשמיכות האלה בהחלט הצילו אותנו היא ישב לדבר איתנו קצת על ישראל ועל זה שהוא היה רוצה לארח אותנו בבית שלו אבל הוא לא חוזר הביתה עכשיו ושניזהר בדרכים. הביא לנו את הכתובת מייל שלו ומספר טלפון ואמר לנו שניצור קשר אם נצטרך עזרה.

בדיעבד אנחנו מבינות כמה הוא עזר לנו ומזל גדול שפגשנו אותו

הפאדיחה שלי ברומא


ברצוני לשתף אתכם בחוויה בהחלט מיוחדת ולא שגרתית, אך גם מקורית וייחודית, שאירעה לי באחד הטיולים שטסתי לרומא- אחת הערים המיוחדות והמשגעות והיפייפיות ביותר בעולם !!! אז כן, גם לשם מסתבר, מגיע עוד איזה ישראלי-שניים חוץ ממני. 

רק שאני כנראה שכחתי זאת מעט :-/ ... מעשה שהיה כך היה : באחת הפעמים המעטות שלי בחו"ל, עם החבר שהיה לי אז ב 2004- (מי שהפך לבעלי ב 2006- , ולגרוש שלי ב 2007- ), היינו ברומא המשגעת, והלכנו לבקר בוותיקן בבוקר יום אחד. וכשנכנסתי לתוך כנסיית סן-פטרוס הקדוש- נפעמתי ונדהמתי לחלוטין מיופיייה עוצר-הנשימה של הבזיליקה העצומה !!!!!!!! ולא יכולתי להפסיק לצלם שם (למרות שאם איני טועה- אסרו על צילום שם :) ... אך למי היה אכפת ???) !!! באחת מהפעמים בהן רציתי לצלם מוצג יפה במיוחד ומרשים וגדול מאוד - עמדו שם מס' אנשים והסתירו לי חלק ממנו. המתנתי עד שיזוזו. לבסוף, לאחר המתנה די ממושכת, הם כולם זזו, חוץ מאישה אחת גדולה, שהמשיכה לעמוד שם נטועה ולא זזה ממקומה !

המתנתי רק עוד טיפה, ומשפקעה סבלנותי והתחלתי מאוד מאוד להתעצבן, פניתי לחברי שעמד כמה מטרים ממני וקראתי לעברו בקול רם: "נתי, אוליי תיגש לשמנה המכוערת הזאת שם ותגיד לה לעוף כבר ??? היא עומדת תקועה שם כמו פסל כבר שעה, יאלללה, מה יש לה ?! קשה לה ללכת מרב שומן ?? עוד רגע אני ניגשת ובועטת לה בתחת !" נתי החל ללכת ממקומו בצחוק חנוק, ובדיוק בו ברגע - הפנתה אליי אותה אישה את מבטה באיטיות, והחלה לצעוד לעברי... לא ידעתי עדיין מה לחשוב.

כשהיא הגיעה אליי, היא נעמדה מולי ואמרה לי בכעס כך: "גברת מגונדרת, זה שאת נמצאת ברומא ולא בישראל, לא אומר שאין כאן עוד ישראלים חוץ ממך ! ולידיעתך, נתקעתי שם כמו פסל, כי שם קבעתי להיפגש עם בעלי ! אז להבא, לפני שאת פותחת את הפה המלוכלך הזה שלך, תזכרי טוב שאת לא הישראלית היחידה בחו"ל ! הבנת את זה, חצופה שכמותך ??!" וחזרה באיטיות למקומה הקודם... 

וווווואאאוווווו, פשוט אין לתאר את הבושה והמבוכה האיומות שפקדו אותי באותם הרגעים !!!!!!!!!!!!! רציתי ממש לקבור עצמי בתוך האדמה ולהיבלע בתוכה !!!!!!!!!! זה היה פשוט נורא, וממש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי :-( !!!! ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו !!! וכעונש נוסף- גם פיספסתי חלק מסויים מהבזיליקה, וכמובן שגם לא צילמתי אותו .... איזה "יציאות" ושאלות לא במקום !!! אני לחלוטין מקבילה את סיפורי אחד הבנים בפסח : "ושאינו יודע לשאול" ! מאז ועד היום איני מעזה יותר לצעוק משפטים פוגעניים ומעליבים שכאלה בציבור בחו"ל ! לצערי הרב, כל התמונות נותרו בתוך המצלמה של הגרוש שלי וע"ג המחשב שלו, כך שאין לי אפילו תמונה אחת להעלות של אותו טיול מדהים ומשגע ביופיו ברומא :-( ! מבקשת את הבנתכם !!! (-: בעניין. תודה ובהצלחה
Tag : ,

הטיול שלנו באלסקה

הטיול שלנו באלסקה

הסיפור שלנו הוא לא סיפור הרואי על הרפתקה זו או אחרת. הסיפור שלנו הוא סיפור של הגשמת חלום משפחתי ועל שיר הלל לטבע היוצא דופן בעוצמתו של אלסקה . לא שלא נתקלו במכשולים, בסופת ברד מפתיעה בחוזקתה ומסוכנת במעלה הר עם שלושה ילדים ,בשמורת טבע במונטנה (בדרך לאלסקה), בהרפתקאות והכרויות שונות ומשונות. אבל, הכל הכל התגמד לעומת ההרגשה, החוויה, העוצמה , היופי, המרחבים האין סופיים , עושר בעלי החיים , ההפתעות שמחכות בכל עיקול בכל
שביל בטרק במעבה היערות, או לחילופין בכל סיבוב בכבישים המועטים – באלסקה.

אחת ההפתעות הכי מיוחדות שחווינו היו מפגשים עם דובים. בכל מקום באלסקה יש אזהרות והסברים כיצד לנהוג עם במקרה פוגשים דב. אפילו פחי האשפה מתוכננים שם כך שדובים לא יוכלו לפתוח אותם . נסענו קצת צפונה מהעיר הומר לראות נהר שבו שוחים סלמונים נגד הזרם . התחיל להחשיך , אבל לא רצינו לוותר .

הגענו ובעודנו , מתפעלים מטיפשותם של הסלמונים שמתעקשים בכל כוחם פשוט להתאבד, הגיח מהיער דב ענק שבא לאכול ארוחת ערב ואיתו שני גורים . הוא הרחיק אותם משפת הנהר , הלך לנהר וכהרף עין תפס לו סלמון עסיסי . עמדנו ושתקנו .


האנג-אובר באמסטרדם

האנג-אובר באמסטרדם

אחת החוויות הטובות שהיו לי. טסתי לאמסטרדם לשלושה ימים כדי לראות הופעה של זמרת שאני אוהבת - אנוק. נחתתי ביום של ההופעה נגעתי למלון נחתי קצת, התארגנתי בערב להופעה, יורדת לקבלה לתפוס מונית ומה מסתבר? ההופעה התבטלה כי הזמרת חולה. חיכיתי להופעה הזאת עשר שנים בערך כך שאין לתאר כמה הייתי מבואסת.

הלכנו אני וכמה חברים לשתות כדי לעודד.. שתינו בערך בשישה פאבים ובכל פאב משמיעים את השירים שלה. החלטתי שאני לא מוותרת ושולחת הודעה בכל מקום אפשרי שבאתי במיוחד מישראל להופעה שלה וגם רק לכמה ימים כי אני מתחילה ללמוד ממש ביום שאני נוחתת - שלחתי לאתר שלה, פייסבוק, מייל כל מה שהיה.

קמה בבוקר למחרת (עם האנגאובר כמובן) ומקבלת הודעה מהמנהלים שלה שאומרים לי שהם יכניסו אותי להופעה הבאה שלה כאורחת כבוד. רק שהייתי אמורה לחזור כבר הביתה. בלי לחשוב פעמיים שיניתי כרטיס טיסה - שילמתי 500 דולר יותר בשביל השינוי הזה. הגעתי להופעה, נכנסתי כאורחת כבוד, ישבתי ליד המנהל שלה ובסוף לא רק שנהנתי בטירוף בהופעה - הזמרת שלחה שלחה לי הודעה שהיא מקווה שנהנתי וכו'. 

אחת החוויות הטובות והיקרות ביותר שהיו לי :) .אבל היה שווה כל שקל ואירו
Tag : ,

טיול שכמעט נגמר באסון


הטיול שכמעט נגמר באסון

הסיפור שלי קרה בטיול האחרון שלי להודו. זה המייל ששלחתי למשפחתי וחבריי ברגע ששבתי לחיים, ולציוויליזציה: ״איך כותבים על חוויית כמעט-מוות? איך נמנעים מלהפוך אותה לנדושה, קלישאתית, משומשת? אני לא חושבת שראיתי את החיים שלי חולפים אל מול עיניי כשהסלע התקרב לעברי. אני רק זוכרת שהבטתי בו מתדרדר, סלע עצום בגודלו, כמו בהילוך איטי, מתקדם תוך שמסתובב סביב עצמו, בירידתו נחבט בסלעים אחרים ומתרומם לרגע, כאילו היה כדור נוצה, וממשיך מטה תוך שניתזים ממנו חלקיקים לצדדים, והוא יורד, ורגע ארוך אני עומדת שם, נאלמת דום, שומעת את קריאתו של אמיתי, "מיכל, רוצי!", והמפולת מתחדדת, ואז אני מתעשתת וממש מזנקת החוצה, מנתרת מתוך הערוץ, ושומעת במעורפל אנחות רווחה וקריאות, "היא נעצרה", ומתוך אימה אדירה מעזה להביט מעלה, ורואה את הסלע הענק הזה עומד, נבלם, עשרה מטרים מעל ראשי. תחושת הקלה שוטפת אותי, מרעידה אותי, אני כמעט מתחילה לבכות. ואז מתחילה לחשוב על אמא, על האחיות שלי, על אבא, פתאום קטעי זכרונות וחוויות מתחילים להתערבב בראשי, תמונות של כל החברים רצות מולי, שברי שיחות שניהלנו, תכנונים לעתיד, הרגליים שלי רועדות, אני לא מצליחה להיאחז בקרקע המושלגת, באבא מזוקן ממהר לאחוז בי כדי לתמוך בי, כך הוא מוביל אותי מסלע לסלע בשלג העמוק, תוך מלמול "הגנגרה", תפילת הדרך שלו, הוא אומר לי שאני ברת-מזל. יום קודם טיפסנו חמשתנו ל"טאפוואן", פסגת ההר מעל הקרחון ממנו פורץ נהר הגנגס. לא חשבתי שאצליח, כבר יום קודם לכן התחלתי לסבול מקוצר נשימה בגלל הגבהים ( 4500 מ'), אבל באיטיות מלווה בהרבה הפסקות הצלחנו להעפיל מעלה. תכננו לרדת עוד באותו היום, הקור למעלה היה בלתי נסבל, אבל כשהגענו לפסגה החל גשם עז שאילץ אותנו להשאר ללון באשראם יחד עם יתר המטיילים שנתקעו (צרפתיה שמאסה בחייה המערביים, רופאה צ'כית מתחזה, אוסטרי מואר, הודי אמיד ועבדו ההודי הפחות-אמיד) וחבורת באבות קשישים. כמו בשואה, לא היו מספיק שמיכות לכולם. 

הקור חדר דרך העור, כיווץ את השרירים, נכנס לעצמות. השתדלנו לקיים כמה שפחות מגע עם הרצפה הקפואה, שכבנו על הצד, מחובקים כולנו, בתנוחת כפיות, מנסים למצוא נחמה בחום בגוף אחד של השני, לא מצליחים ךהרדם, רועדים ללא הפסק, בעיקר לא להציץ בשעון, הזמן זוחל, מחזיקה אותי לבדה הידיעה שברגע שעולה האור, אני יורדת מן ההר.

ולבסוף, בוקר. יוצאים החוצה. הכל לבן. עד הברכיים לבן. בוהק, מסנוור, אמור להיות יהפה אולי, בנסיבות אחרות. לא יודעים אם לבכות או לצחוק, כנראה לבכות כי הבאבא שאחראי על האשרם אומר בכובד ראש - "Go down now, defenetly die." . יושבים מצונפים בפנים, צופים החוצה, השלג לא מפסיק לרדת, הולך ונערם כעבור מס' שעות, בפי הבאבא בשורות אחרות; השלג לא יפסק, לדבריו, רק ימשיך להיערם, אם לא נצא עכשיו ניתקע על ההר. הוא מבטיח להנחות אותנו. 

מנסים להתעלם מנבואתו הקודמת, ומתחילים ללכת, כל אורחי האשרם, בשיירה, צועדים רק בעקבות שהותיר הצועד לפנינו, אסור לסטות מהמסלול, איננו מכירים את ההר. אני צועדת ומועדת, הירידה תלולה מאוד, את חלקה אני מחליקה על הישבן, כולי כבר ספוגת מים, אצבעותיי קפואות, נזהרת לא להחליק אל התהום. ואז מתחילים להבחין בקולות פיצוצים, דמויי-רעם. מביטים סביב, אל הפסגות המקיפות אותנו, ולפתע קולטים את הסלעים האימתניים נושרים מטה מראשי-ההרים, מותירים שובל אבק.

הפחד משתק, אבל חייבים להמשיך. ואחרי דקות ארוכות, לחוצות, מסיימים את הירידה התלולה, מגיעים לקרחון עצמו, ממש אחרי הערוץ. אמיתי עובר אותו, עכשיו תורי. אני נכנסת פנימה, ואז מתחיל להשמע שוב אותו רעם מוכר, רק שהפעם, ממש מעל ראשי. ועכשיו אנחנו בסדר. שוב ברישיקש. כמובן, הדרכים היו חסומות, מפולות סלעים הרסו את הכבישים בדרך, היינו בדרכים במשך יומיים, קופצים מאוטובוס לג'יפ לריקשה לאוטובוס אחר. אבל חם לנו, ונעים לנו, ואנחנו אוכלים עוגיות חמאה שקנינו מהמוכר ליד הגשר, יושבים במרפסת וצופים אל הנהר. חוץ מזה שעכשיו אני "הבחורה שהתחמקה ממפולת סלעים". מפורסמת. ובלי טיפת ציניות.״

בדרך לבנקוק עוצרים במנילה

בדרך לבנקוק עוצרים במנילה

אחרי הצבא כמו כולם, טסתי למזרח. קצת הכנה ב"למטייל", כמה ספרי לונלי-פלנט, חסכון בר-מצווה, צ'ימידן ענק ויאללה לתאילנד. נסעתי עם חבר מהיחידה שהשתחרר ביחד איתי וכבר בבקו"ם רקמנו את התכנון הראשוני של הנסיעה.
אחרי חודש כבר נחתנו בבנגקוק והתחלנו את הטיול הגדול. בהתחלה קצת איים של תאילנד – בעיקר קוסמוי שהיה מקום קסום כמו בתמונות – אי עם עצי קוקוס, בונגלוס מקש, אוכל מעולה ובילויים בחוף ובמועדונים בלילה. המון תיירים ואווירת חופשה מושלמת.

אחרי שבוע חזרנו לבנגקוק כדי להמשיך את הטיול. היעד הראשון שהחלטנו לצאת אליו מבנגקוק שהיוותה הצומת של הטיול היה הפיליפינים. בדיעבד הסתבר שזהו המקום שהיה הכי מגניב ומושלם מכל המקומות בהם ביקרתי במהלך הטיול.
נחתנו במנילה. עיר די מערבית יחסית אבל קצת מפחידה במבט ראשון – המון שומרים חמושים בכל פתח של חנות או מרכז נתנו תחושה ראשונית לא כל כך נוחה. אחרי שהשתקענו במקום ליומיים שלושה ירדה תחושת אי הנוחות. נסענו על רכבי
הג'ימני המקומיים בקלות עם מפה ותיק גב קטן וחרשנו את רוב חלקי העיר. משחקי סנוקר ליד האכסניה ואוכל מעולה ממול. נסיעה לצפון הפיליפינים היתה גולת הכותרת – כפרים קטנים חלקם מתויירים יותר וחלקם פחות – יושבים במורדות של טרסות אורז ירוקות ואינסופיות. קשה לתאר במילים את ההרגשה של הכפר הקטן באמצע שום מקום, רחוק מכל מה שנראה כמו ציביליזציה מוכרת. אין חשמל ומים זורמים. מזמינים ארוחה בגסט-האוס מקומי ומחכים לה בין שעתיים לשלוש שעות כי חסרה עגבנייה.. משהו היסטרי עד שנכנסים לקצב של המקום ואז כבר לא כל כך איכפת. פשוט יושבים ימים שלמים ובוהים בנוף הטרסות הירוק והמדהים ומדברים עם המקומיים ועם מעט התיירים הנוספים שהגיעו לטייל באיזור. הקטע הכי הזוי שהיה לי בטיול קרה באחד הכפרים האלה. היה לי צורך ללכת לשירותים ושאלתי את אחד ממקומיים איפה הם נמצאים. שירותים הם כמובן לא ממש דומה למה שמוכר כשירותים מודרניים והם יותר בכיוון של בול-קליעה שמוכר מהטירונות של הצבא. 

מגיע לצריפון מבמבוק שבאמצע הרצפה יש חור לבול-קליעה. אני מתכונן לפעולה, מוריד את המכנסיים ומתכופף לכיוון הבול קליעה. שמעתי כמה קולות ברקע אבל לא הבנתי מה מקור הקולות והמשכתי להתרכז במשימה שלי. הקולות קצת התחזקו אבל לא חשדתי שמשהו קשור אליי. לפתע שמעתי צווחה פראית והרגשתי משהו קופץ לעברי מלמטה – מתוך הבול-קליעה לעבר הישבן ויתר האלמנטים שלי שהיו בתנוחת הכריעה ההכרחית בנסיבות. קמתי בבהלה. אני מסתכל בבעתה לחור שבתוך רצפת הבמבוק ורואה חזיר בר ענק שמקפץ לאכול את היציאות שלי וכמעט קטף לי את כל העסק ! נבהלתי כמו שלא נבהלתי מימי ורצתי החוצה עם המכנסיים למטה בלי לחשוב פעמיים.

הגעתי לגסט-האוס עם נשימות כבדות וסיפרתי מה קרה – כולם פשוט נקרעו מצחוק במשך שעות ואני יושב נבוך בצד ולא יכול שלא לחשוב על הנס  שקרה או האסון שנמנע. מאז אני אף פעם לא נכנס לשירותי בול קליעה

אהבה ובגידה באירופה


אהבה ובגידה באירופה

א' ו ג' היו החברים הכי טובים עוד מהיסודי, כשהמחנכת הושיבה אותם אחד ליד השני. מאותו רגע לא נפרדו. הם היו נפגשים אחרי בית הספר, שיחקו ביחד כדורגל, ניגנו ביחד, הכירו בחורות, התגייסו לאותה היחידה, חלמו ביחד חלומות, ותכננו תכניות. אחת התכניות הכי גדולות שלהם הייתה לחרוש את אירופה מייד אחרי הצבא.

הם עבדו אחרי השחרור וחסכו כסף לנסיעה. בדיוק שנה אחרי הם מצאו את עצמם על מטוס לפריז ומשם לטולון, למשפחה של א'. בטיסה ג' הכיר בחורה צרפתייה, קלייר היפה, בת גילם, ששבה לפריז לאחר חופשה בארץ. היא ו ג' לא נפרדו כל הטיסה, ונראה שהקליק ביניהם היה מיידי.

לבקשתו, החליטו א' וג' להישאר בפריז 3 ימים לפני שיתחילו בטיול שלהם, כמתוכנן. מייד עם הנחיתה הם שכרו חדר קטנטן באיזו אכסניה חשוכה וישנה ובמשך 3 ימים א' שהה באכסניה לבד, ממתין לג' שישוב מאהבתו החדשה. אחרי 3 ימים ג' חזר לאכסניה, כולו סמוק ומאושר, והם התחילו במסעם, כאשר התחנה הראשונה היא טולון. בטולון א' קנה מכסף החסכונות שלו מכונית קטנה וכחולה, שאמורה הייתה לשמש אותם בכל ההרפתקה. הם חילקו ביניהם תפקידים לסירוגין, פעם א' נהג וג' ניווט להיפך, מהמפות שהביאו מבעוד מועד, עטופות בניילון כמו בצבא, ועליהן סימנו את המסלול המתוכנן. הם נסעו בימים, עצרו באיזורים מבודדים עוצרי נשימה, בכפרים קטנים עם מקומיים שובי לב.

א' לא הפסיק לצלם ולהיפעם מהנוף וג' לא הפסיק לדבר על קלייר שלו, אהבת חייו החדשה. אחרי 5 ימים ג' שאל שאולי כדאי שיקצרו את המסלול ויחזרו לכמה ימים לפאריז. א' התנגד לרעיון.תכננו את החופשה הזו שנים, וחסכנו שנה לרגע הזה. בוא לא נסטה מהתכנית יותר ממה שסטינו, הוא אמר, הרי אם זו אהבת אמת עם קלייר, היא תחכה את ה-כמה חודשים האלה של הטיול שלנו. ג' שתק, אבל הכעס שלו התגבר. היו ימים שלמים שהם נסעו בשתיקה גמורה.

אחרי 10 ימים הם עזבו את צרפת ונסעו לכיוון איטליה. ג' התבצר בגעגועיו לקלייר, וא' נהג וניווט לבד, מנסה להוציא את המירב מטיול חלומותיהם. הם הגיעו ל"לגו די גארדה", אגם גדול ומרשים באיטליה והחליטו לחנות שם את חניית הלילה. הם החנו את המכונית הכחולה הקטנה כמעט על שפת המים, הקימו את האוהל שלהם בשתיקה, הוציאו את הגזייה בשתיקה, הכינו פסטה וקצת קפה ואכלו. בשתיקה. לאחר מכן א' הסביר מה המסלול שלהם למחר ומה היעד הבא במפה ונרדם מייד, אחרי יום ארוך של נהיגה וניווטים.

עם אור ראשון א' התעורר, מקווה שהיום הוא ישוחח עם ג' ויבקש ממנו להפסיק לכעוס, לא להרוס את מה שתכננו, קולות שכשוך המים כיסו אותו בשלווה וברוגע. הוא יצא מהאוהל ונשם את אוויר צלול ומקפיא, אוויר מחייה נשמות, כך הוא ייקרא לו שנים קדימה. הוא התמתח ונשם נשיות עמוקות, מעירות, מפקחות. ואז הבחין כי בכל השקט המרגיע הזה, חסר לו ג', שאיננו שם. גם לא מכוניתו. בלי המפות, רק הוא, אוהלו והגזייה. הוא קפא על מקומו דקות ארוכות ללא ניע, מנסה לעכל את המצב החדש. ג' נטש, עזב, נסע אחר ליבו.

ג' לקח גם את מכוניתו והשאיר אותו באמצע שום מקום, לבד. ג' גם לא השאיר פתק. א' ארז את חפציו, מותיר אחריו דברים כבדים שאולי יקשו עליו בדרך החדשה, הלא ידועה. הוא צעד שעות עד שפגש בחור דני גבוה ומרשים, שלא הותיר ספק כי סיפורי הויקינגים נכתבו על משפחתו.

הם התחברו מיידית וטיילו כמה ימים יחדיו, עד שבגבול איטליה גרמניה אוסטריה הם נפרדו. ברכב קטן ישבו אני ושתי חברותיי החדשות, בדרך לאוסטריה, לבקר בביתה של אחת מהן (אליזבת). בגבול איטליה גרמניה אוסטריה ראינו בחור צעיר ומרשים ביותר מחפש טרמפ להיכנס לאוסטריה. הסכמנו מייד. אחרי 4 דקות שמחתי לגלות שגם הוא ישראלי, כמוני. אחרי יומיים כבר הבנו שזה לכל החיים. לא אלאה אתכם בכל הפרטים, רק אספר שא' וג' לא דיברו מעל 10 שנים אחרי. שבין ג' וקלייר היתה אהבה ענקית שנמשכה עוד שלושה חודשים אחרי שג' נטש את א'.

הם מעלם לא דיברו שוב על מה שהיה שם, על איך זה קרה ומה עלה בגורל המכונית הקטנה והכחולה ובאיזה קלות זרק ג' שנים רבות של חברות אמיצה. אני רק אגיד שאני הכי שמחה בעולם, כי שם בגבול בין אוסטריה איטליה וגרמניה, אני מצאתי את אהבת
חיי ואב ילדיי
Tag : ,

לגלות את אמריקה


לגלות את אמריקה


אחרי הצבא (מעל 6 שנות צבא אם לדייק) עשיתי טיול של חודש בארה"ב, יחד עם חבר, בו חלפנו על נקודות מרכזיות בשני החופים - שיקאגו, ניו יורק, לוס אנג'לס, לאס וגאס ועוד. על הדרך לא פסחנו גם על פארקים לאומיים רבים שיש למדינה מופלאה זו להציע וזכורה לי במיוחד חוויה מפארק יוסמיטי המרהיב בנופיו.

הגענו לפארק לקראת ערב ולאחר לינה באוהל ששכרנו, קמנו לבוקר בו חיכינו לגלות את נפלאות הטבע... או לפחות כך חשבתי אני. חבר שלי התלונן שכואבת לו הרגל ואמר שלא יוכל לצאת למסלול שתכננו אלא מעדיף להשאר באזור המאהל ואם יהיה כח לעשות מסלול קליל בסביבה. אני לעומת זאת הייתי נחוש לצאת למסלול בעל דרגת קושה גבוהה של 8 שעות, שהבטיח את הנופים והחוויה המרשימים ביותר שיש לשמורה להציע.

נאלצנו להתפצל ויצאתי לדרך חדור מוטיבציה ובטוח בעצמי. מסתבר שמסלול בעל רמת קושי גבוהה לא מתאים לכל אחד ואחרי הליכה של 5 שעות במעלה מדרון בשביל שחוק עם מעט מאוד מטיילים עייף ודי אומלל, סוף סוף האפלתי לפסגה של אחד ההרים בשמורה. הסדרתי את נשמתי והתבוננתי בנוף שלא ראיתי כמותו מעולם - הרים בצורות מופלאות, עצים ענקיים, מפלים שוצפים... "לגמרי שווה את זה" חשבתי לעצמי וכעבור כמה זמן באתי להמשיך בדרכי כשפתאום כמה מטרים ממני ראיתי עוד מראה מרתק - שלולית רדודה של מי גשמים שהצטברו בסלע ובהם, מטרים בודדים ממני רוחץ דוב חום ענק. קפאתי במקום וניסיתי להיזכר מה אני אמור לעשות אם הדוב יתקוף אותי? לנסות להראות גדול ואמיץ? לעשות צלילים מאיימים? לברוח כל עוד נפשי בי? אולם הדוב נהנה יותר מדיי מהאמבטייה שלו ולא התחשק לו לצאת ממנה כדי לתקוף תייר עייף ורזה.

זה אפשר לי לעשות לו בוק קטן ! למזכרת לפני שהמשכתי בדרכי שמח וטוב לבב. הירידה כבר הרגישה קצרה וקלילה כי הייתי באופוריה מהיום הזה שהיה השיא של הטיול כולו

חלמנו אמסטרדם - והגשמנו


חלמנו אמסטרדם - והגשמנו

שנה שעברה אני ומשפחתי נסענו להולנד, בתור משפחה לא מהעשירות ביותר החלטנו בנובמבר שאנחנו רוצים לטוס אבל צריך לאסוף כסף אז כל המשפחה עזרה והשקיעה עד שבמאי הטיול סוףסוף יצא לפועל ! נרגשים יצאנו אל שדה התעופה (טיסה ראשונה של אחי הקטן!) וכשהגענו להולנד הכל היה מדהים מזג האוויר היה מעולה וקריר והנוף היה משגע, משדה התעופה נסענו לכפר הנופש בו התארחנו (דה האמהוף) מקום קטן ויפיפה בעצמו שיש בו פארק מים קטן עם חימום. באותו ערב אני, אחי ואחותי התארגנו לצאת לבריכה ואז אמא שלי הביאה חדשות מרגשות אחרי כמעט 10 שנים שהיה אסור לה להיכנס לבריכה בגלל בעיה קשה שהייתה לה בגב למרות שהיא אהבה מאוד לשחות ולהיות במים היא לא יכלה להיות במים בגלל המחלה שלה, לפני הטיסה היא קיבלה אישור מהרופא ועכשיו היא תוכל להיכנס ולבלות איתנו במים ! כולנו היינו כל כך שמחים כי אלה חדשות מרגשות מאוד ! אז בטמפ' של 5 מעלות יצאנו עם בגדי הים לכיוון הבריכה ובילינו שם מספר שעות עם אמא שלי וזו באמת הייתה הרגשה מעולה שהיא הייתה איתנו במים ולא ישבה על כיסא ליד הבריכה מחכה לנו כפי שעשתה בעבר. 

שהינו שם במשך שבוע וכל ערב כשהיינו חוזרים לכפר הנופש הלכנו לבריכה ושחינו,שיחקנו ונהנו עם אמא. בהמשך החופשה כשהלכנו לבקר באמסטרדם עשינו סיבוב על הטראם ואחרי שסוף סוף הצלחנו להתמצא טיפה הבנו איפה התחנה שלנו וירדנו, במקום שירדנו הכביש נראה כמו מדרכה אז אני אמא שלי ואחי הקטן פשוט המשכנו ללכת לאט ודיברנו ביננו
אחרי כמה דקות אחותי צעקה לנו משהו וכשהסתובבנו גילינו שאנחנו הולכים על הכביש ולא רק זה אלא שגם עצרנו כבר 4 רכבות (טראמים) שחיכו מאחורינו והיו מנומסים מדי מכדי לצפור ושכמעט כל הרחוב התחיל לצחוק עלינו. זו הייתה חוויה כל כך מצחיקה שבחיים לא נשכח. את החופשה המדהימה הזאת באמת שלא אשכח (במיוחד את החיוך על הפנים של אמא שלי כל פעם שנכנסו למים והעובדה שאחותי כל הזמן צוחקת עלינו על המקרה באמסטרדם).

היעד הבא שאני ואמי רוצות ללכת -אליו זה ארה"ב (חלום משותף של שתינו) ולכן אני מקווה מאוד שאני אצליח לזכות בתחרות שנוכל להגשים את החלום הזה

Tag : ,

- Copyright © Utour - מספרים וזוכים - פורטל UTOUR 2015