פורסם ע"י : Utour יום חמישי, 18 ביוני 2015


הטיול שכמעט נגמר באסון

הסיפור שלי קרה בטיול האחרון שלי להודו. זה המייל ששלחתי למשפחתי וחבריי ברגע ששבתי לחיים, ולציוויליזציה: ״איך כותבים על חוויית כמעט-מוות? איך נמנעים מלהפוך אותה לנדושה, קלישאתית, משומשת? אני לא חושבת שראיתי את החיים שלי חולפים אל מול עיניי כשהסלע התקרב לעברי. אני רק זוכרת שהבטתי בו מתדרדר, סלע עצום בגודלו, כמו בהילוך איטי, מתקדם תוך שמסתובב סביב עצמו, בירידתו נחבט בסלעים אחרים ומתרומם לרגע, כאילו היה כדור נוצה, וממשיך מטה תוך שניתזים ממנו חלקיקים לצדדים, והוא יורד, ורגע ארוך אני עומדת שם, נאלמת דום, שומעת את קריאתו של אמיתי, "מיכל, רוצי!", והמפולת מתחדדת, ואז אני מתעשתת וממש מזנקת החוצה, מנתרת מתוך הערוץ, ושומעת במעורפל אנחות רווחה וקריאות, "היא נעצרה", ומתוך אימה אדירה מעזה להביט מעלה, ורואה את הסלע הענק הזה עומד, נבלם, עשרה מטרים מעל ראשי. תחושת הקלה שוטפת אותי, מרעידה אותי, אני כמעט מתחילה לבכות. ואז מתחילה לחשוב על אמא, על האחיות שלי, על אבא, פתאום קטעי זכרונות וחוויות מתחילים להתערבב בראשי, תמונות של כל החברים רצות מולי, שברי שיחות שניהלנו, תכנונים לעתיד, הרגליים שלי רועדות, אני לא מצליחה להיאחז בקרקע המושלגת, באבא מזוקן ממהר לאחוז בי כדי לתמוך בי, כך הוא מוביל אותי מסלע לסלע בשלג העמוק, תוך מלמול "הגנגרה", תפילת הדרך שלו, הוא אומר לי שאני ברת-מזל. יום קודם טיפסנו חמשתנו ל"טאפוואן", פסגת ההר מעל הקרחון ממנו פורץ נהר הגנגס. לא חשבתי שאצליח, כבר יום קודם לכן התחלתי לסבול מקוצר נשימה בגלל הגבהים ( 4500 מ'), אבל באיטיות מלווה בהרבה הפסקות הצלחנו להעפיל מעלה. תכננו לרדת עוד באותו היום, הקור למעלה היה בלתי נסבל, אבל כשהגענו לפסגה החל גשם עז שאילץ אותנו להשאר ללון באשראם יחד עם יתר המטיילים שנתקעו (צרפתיה שמאסה בחייה המערביים, רופאה צ'כית מתחזה, אוסטרי מואר, הודי אמיד ועבדו ההודי הפחות-אמיד) וחבורת באבות קשישים. כמו בשואה, לא היו מספיק שמיכות לכולם. 

הקור חדר דרך העור, כיווץ את השרירים, נכנס לעצמות. השתדלנו לקיים כמה שפחות מגע עם הרצפה הקפואה, שכבנו על הצד, מחובקים כולנו, בתנוחת כפיות, מנסים למצוא נחמה בחום בגוף אחד של השני, לא מצליחים ךהרדם, רועדים ללא הפסק, בעיקר לא להציץ בשעון, הזמן זוחל, מחזיקה אותי לבדה הידיעה שברגע שעולה האור, אני יורדת מן ההר.

ולבסוף, בוקר. יוצאים החוצה. הכל לבן. עד הברכיים לבן. בוהק, מסנוור, אמור להיות יהפה אולי, בנסיבות אחרות. לא יודעים אם לבכות או לצחוק, כנראה לבכות כי הבאבא שאחראי על האשרם אומר בכובד ראש - "Go down now, defenetly die." . יושבים מצונפים בפנים, צופים החוצה, השלג לא מפסיק לרדת, הולך ונערם כעבור מס' שעות, בפי הבאבא בשורות אחרות; השלג לא יפסק, לדבריו, רק ימשיך להיערם, אם לא נצא עכשיו ניתקע על ההר. הוא מבטיח להנחות אותנו. 

מנסים להתעלם מנבואתו הקודמת, ומתחילים ללכת, כל אורחי האשרם, בשיירה, צועדים רק בעקבות שהותיר הצועד לפנינו, אסור לסטות מהמסלול, איננו מכירים את ההר. אני צועדת ומועדת, הירידה תלולה מאוד, את חלקה אני מחליקה על הישבן, כולי כבר ספוגת מים, אצבעותיי קפואות, נזהרת לא להחליק אל התהום. ואז מתחילים להבחין בקולות פיצוצים, דמויי-רעם. מביטים סביב, אל הפסגות המקיפות אותנו, ולפתע קולטים את הסלעים האימתניים נושרים מטה מראשי-ההרים, מותירים שובל אבק.

הפחד משתק, אבל חייבים להמשיך. ואחרי דקות ארוכות, לחוצות, מסיימים את הירידה התלולה, מגיעים לקרחון עצמו, ממש אחרי הערוץ. אמיתי עובר אותו, עכשיו תורי. אני נכנסת פנימה, ואז מתחיל להשמע שוב אותו רעם מוכר, רק שהפעם, ממש מעל ראשי. ועכשיו אנחנו בסדר. שוב ברישיקש. כמובן, הדרכים היו חסומות, מפולות סלעים הרסו את הכבישים בדרך, היינו בדרכים במשך יומיים, קופצים מאוטובוס לג'יפ לריקשה לאוטובוס אחר. אבל חם לנו, ונעים לנו, ואנחנו אוכלים עוגיות חמאה שקנינו מהמוכר ליד הגשר, יושבים במרפסת וצופים אל הנהר. חוץ מזה שעכשיו אני "הבחורה שהתחמקה ממפולת סלעים". מפורסמת. ובלי טיפת ציניות.״

השאירו תגובה

קבלו עדכונים לפוסטים חדשים | קבלו עדכונים לתגובות

- Copyright © Utour - מספרים וזוכים - פורטל UTOUR 2015