פורסם ע"י : Utour יום שלישי, 30 ביוני 2015


מאת: שירה טבכניק

סאבווי זה המקום בו פוגשים את האנשים הכי טובים. או כך גיליתי בקיץ האחרון.
אני טיילתי עם חברה כחודשיים כשהחלטנו להיפרד ולהיפגש בחזרה בניו יורק. אחרי הכול, לה יש משפחה בקנדה ואני מטיילת עצמאית מלאת ביטחון שיודעת את השפה, מכירה את המטבע ומצוידת בכישורי התמצאות בתחבורה ציבורית שלא יביישו כרטיסן.

לכן, כשבחרתי להגיע לניו יורק באוטובוס מוושינגטון, לא פקפקתי לרגע שאני מסוגלת ונחושה מספיק כדי להגיע לכל רובע שהוא ולכל רחוב שארצה. וכך ישבתי לי, שקועה בעצמי בנסיעת אוטובוס ארוכה, כשלפתע העיר הגדולה ניצבת מול עיני. ואכן ניו יורק היא עיר מרשימה, בניינים גבוהים, אנשים רצים, דוכני נקניקיות וכול המוניות הצהובות שאפשר לבקש. הירידה מהאוטובוס הייתה ישראלית ביותר, יחסית לאמריקאים ותוך עשר-דקות-זוז כבר היינו למטה, האוטובוס שואג בעודו משתלב בתנועה העמוסה. לפתע הכול השתנה. הסתכלתי ימינה ושמאלה אל חבריי למסע ולא זיהיתי אותם יותר, אבודים בין ים של פרצופים זרים, פונים לענייניהם מבלי לשים לב אליי.

חיפשתי סביבי טרמינל אוטובוסים, תחנת אוטובוס, מגדלור, אבל כל מה שראיתי היו בניינים גבוהים ומבריקים ואנשים עסוקים ממהרים. לאחר בירור קצר גיליתי שאני למעשה במנהטן, לא ברוקלין - היעד הסופי, ולא רק שאני לא קרובה לטרמינל כלשהוא אלא שהקונספט של טרמינל אוטובוסים נראה זר ומגוחך בעיני האמריקאים שסביבי. גברת אחת לקחה את השאלה כעלבון אישי, שכן היא לא משתמשת, לא השתמשה ולעולם לא תשתמש באוטובוס. סליחה ששאלתי. אבל כאמור, אני נחושה ולכן במהירות איתרתי במרחק שני בלוקים מהירים (או מסע כומתה בתחשב בכמות המשקל שעלי, תלוי איך מסתכלים על זה) קיימת תחנת סאבווי שתיקח אותי לברוקלין המיוחלת. כי למי יש $150 להוציא על מונית? וכך בגאווה הילכתי לי ברחובות, נושאת משקל גופי במתנות, בגדים וספרים שפשוט "הייתי חייבת" לקנות בוושינגטון שנראו לי עכשיו יותר ממיותרים, עד שהגעתי לתחנה.

ירדתי למטה והנורא מכל קרה. התרמיל החליק כשהסתכלתי למטה, במעלה הגב, שינה את מרכז הכובד שלי ועמדתי להתהפך במדרגות. לא למעוד בעדינות אלא להתהפך, מול כל העולם ואחותו, כמו זרה מטומטמת, שלא מבינה שום דבר ולא מכירה כלום, לשבור את שתי רגלי ולסיים את הטיול לפני שבכלל יצא לי להגיע למלון. כל אלו עברו לי בראש כשהבנתי שאני לא מתהפכת, אלא מרחפת באוויר. כמו בובה תלויה על וו אני נמצאת עם רגל אחת באוויר, מחזיקה תיק אחד ביד, מסתכלת אל מדרגות אינסופיות (או יותר נכון עם סוף שעדיף שלא יהיה) - בלי שום הסבר פיזיקלי. "את בסדר?" הוא שאל באגביות מבודחת. "כן. ברור." אמרתי לקול שסביבי, כי פנים לא ראיתי. וככה פתאום, גורלי השתנה, הונחתי בעדינות ולא בפראיות על המדרגות והכרתי את האדם שאני אצביע לו לאיזו משרה שרק ירצה. בחור בלונדיני עם גומות שהציל אותי לא רק מאשפוז אלא אובדן כל כבוד בעיני הפרצופים המטושטשים שסביבי. "תודה". "זה בסדר, נראה כאילו את צריכה עזרה". "לא, אני מסתדרת.... אני פשוט צריכה להגיע לברוקלין והתבלבלתי ברכבות ואוטובוסים ובניינים ו..." "גם אני מגיע לברוקלין!, איזה כתובת את צריכה?" "מלון שקר כלשהוא". "היי, זה לא רחוק מהתחנה שלי.... רוצה שנלך יחד?" "אתה בטוח?" שאתה לא הניו יורקרי הטיפוסי שמופיע שרוצח בנות תמימות על רכבת תחתית? "כן, אין בעיה. בואי, אני אעזור לך עם התיק". "תודה". וככה הצילני מהמדרגות בחור אקראי, מתוך מניע נסתר CSIכל הזמן ב של כלום. לא ביקש ממני ת.ז., כסף, לא לעזור לנסיך ניגרי שהוא מכיר, או ללכת איתו לדירה של חבר שהוא חושב שאני "ממש אוהב".

נסיעה של כמעט חצי שעה, כולל החלפת רכבות וגבריאל, או גבי לאלו מאתנו שהוא מציל מהשפלה פומבית ופגיעה גופנית, לא התנהג אפילו פעם אחת בצורה לא הולמת. להפך, הוא היה פשוט נחמד. וכך גיליתי, שלמרות שאנשים שכנעו את עצמם שהניו יורקרים הם מנוכרים ואדישים, שקועים בעצמם ואגואיסטים, הם למעשה רק מחכים שניפול כדי לתפוס אותנו. ובאותה נסיעה, הרגשתי כאילו העולם השתנה אל מול עיני; סטריאוטיפים וגזענות, קושי ומשבר, כל אלו ניתנים לגישור אם רק נעבוד יחד כבני אדם אוהבים. כי אהבה מנצחת את הכול, הבחור החנון זוכה בבחורה, יום אחד יהיה שלום ויונה תעוף עם עלה של זית. אני וגבריאל הגענו לתחנה, הוא באדיבות שלמדתי לצפות ממנו מכוון אותי לדרכי. "אני רק רוצה להגיד לך שוב תודה, אתה באמת הצלת אותי ואני לא יודעת איך להודות לך". "אין בעיה בכלל, אני שמח שיכולתי לעזור". "אוקיי, אז אני אזוז ."למלון, אתה גר ברחוב השני, נכון?" "גר? מה פאם, אני במקור מג'רזי

השאירו תגובה

קבלו עדכונים לפוסטים חדשים | קבלו עדכונים לתגובות

- Copyright © Utour - מספרים וזוכים - פורטל UTOUR 2015