פורסם ע"י : Utour יום ראשון, 21 ביוני 2015


מדובר בסיפור משוגע עם סוף מפחיד ומשוגע עוד יותר... נסעתי לטיול של אחרי צבא.. בין השאר גם הסתובבתי ברחבי ארצות הברית בין חברים ומשפחה..

לאחר 3 שבועות בניו יורק שם רכשתי לי אייפון חדש.. תיק חדש.. ועוד כל מיני קישקושים- המשכתי לעבר התחננ הבאה- טקסס. שם פגשתי חבריי מפרויקט תגלית שהיה בשנה שלפני זה בארץ. באחד מהימים החברה שאצלה ישנתי הייתה חולה, לא היה לה נעים שאני, בתור האורחת שלה, אשאר בבית איתה. אז היא ביקשה מידיד טוב שלה שייקח אותי קצת לבלות.... הוא הגיע לאסוף אותי, יצאנו.. הסתובבנו קצת ברחוב הבארים בעיר. הוא הכיר לי חברים, הראה לי מקומות.. ישבנו ודיברנו ורקדנו.. ולאחר זמן מה החלטנו לחזור הביתה. בדרך.. פתאום הוא עשה שינוי במסלול- והחליט שבא לו להראות לי איזה מזרקה בפארק מיוחד באיזור. התחלנו לסוע לכיוון, וכשהגענו, שאלתי אותו האם אנחנו הולכים רחוק או להרבה זמן, או שאוכל להשאיר את התיק שלי באוטו.  הוא אמר שאין צורך לקחת ולא בעיה להשאיר.

הייתה שעת לילה מאוחרת, והרחוב היה חשוך ושקט- נפש חיה לא עברה ברחוב, היינו המכונית היחידה שם. הלכנו לראות את המזרקה ההיא, שהייתה שום דבר מיוחד, וכעבור דקות ספורות חזרה לאוטו- כדי לגלות ש.. התיק שלי איננו. ישר נכנסתי לפאניקה.. בתיק היו הדרכון שלי- עליו הויזה לארהב, המצלמה שלי.. שהייתה מקצועית ועם תמונות מהטיול עליה.. האייפון החדש שרכשתי רק 3 שבועות לפני כן.. ארנק עם רישיון, כרטיס אשראי וכן 100 דולר בשטר בגלל שבדיוק כשיצאנו ראיתי שנגמר לי הכסף והייתי צריכה להוציא מהמלאי שאיתו הגעתי לטיול של שטרות גדולים.. והתיק החדש כמובן ועוד ועוד דברים קטנים שהיו איתי בתיק, כיאה לכל בחורה. את הימים הבאים ביליתי בשיחות עם המשטרה, עם הבית, בקבלת שטיפות מההורים על חוסר האחריות שלי.. ואיך בלי- בכי בכי ובכי.. שבוע שלם אכלתי את עצמי על הטעות .. עד שלבסוף גם

נהייתי חולה בדלקת גרון קשה ושכבתי במיטה עם אנטיביוטיקה 10 ימים.... בסוף... הצלחתי להתאושש מהדרמה, אספתי את עצמי ואת מה שנשאר מחפציי- התחלתי בתהליך ארוך לשחזור החפצים... (מצלמה נקנתה, כרטיס אשראי ורישיון נשלחו מהארץ....) והמשכתי את הטיול הגדול שלי.. עוד 7 חודשים. לאחר חזרתי ארצה.. פתאום גיליתי הודעה מסתתרת בהודעות ה״אחר״ בפייסבוק שלי. היה זה שוטר מאוסטין, טקסס שביקש ממני ליצור איתו קשר בקשר לחפצים שלי שנמצאו. 

לאחר מספר ניסיונות התקשרות בינינו, הצלחנו לדבר.. והוא סיפר לי את הפרטים הבאים: מצאו את התעודות המזהות שלי בדירה של בחור, שהיה בעברו בצבא האמריקאי והסתובב הרבה בעולם. התברר שהוא גם היה אנס ורוצח. ובסופו של דבר מצאו את החפצים שלי בדירה שלו- בה התאבד. הייתי בהלם למשמע הדברים האלה.

ניסיתי להיזכר בחוויות שלי לאחר הגניבה, בהאשמה העצמית, באלפי הדולרים שאיבדתי על שווי הדברים ו/או שיחזורם.. אבל הכי העסיק אותי- מה הקשר בין הבן אדם הזה לבין החפצים שלי. יתכן שהוא היה הגנב, יתכן שהגיעו אליו הדברים דרך פושעים אחרים- לעולם לא נגלה. הסיפור הזה טלטל והמם אותי- השוטר ניסה למצוא אותי על מנת לגלות אם אני בכלל חיה, כי חשב שאולי אני אחד מקורבנות הפושע. בגלל שעל הדברים שמצאו היה רק את השם שלי, הוא לא מצא דרך אחרת למצוא אותי מלבד לחפש אותי בפייסבוק... מאז כמובן, אני לא משאירה שום דבר ברכב- גם לא ל 5 דקות. ואם אני מתפתה לעשות זאת- אני ישר מנסה לחשוב על איך ארגיש אם .אחזור לרכב ואראה שהתיק נעלם- ומיד מתבטלות לי כל התהיות לגבי להשאיר או לקחת. והכל עליי, כל הזמן. 

תאמינו לי- עדיף להמנע הכאב לב שבלאבד דברים

השאירו תגובה

קבלו עדכונים לפוסטים חדשים | קבלו עדכונים לתגובות

- Copyright © Utour - מספרים וזוכים - פורטל UTOUR 2015