פורסם ע"י : Utour יום שלישי, 28 ביולי 2015



מאת: נטלי סונגו


תשמרו על עצמכם -מכירים את זה?  
המשפט שאומרים לכל מטייל מיד אחרי "תעשו חיים ותבלו" היינו שלוש חברות טובות בטיול של אחרי הצבא לדרום אמריקה: אני," הגר ותום. עברו כבר חמישה חודשים וזה היה אמור להיות הערב האחרון של הגר בטיול, נגמר לה הכסף ולמחרת כבר הייתה לה טיסה לארץ בשבע בבוקר.. אז החלטנו לשמור את האטרקציה הזאת של הבנג'י בדיוק לערב הזה. לקחנו מונית למקום ההוא בקוסקו, נרגשות מפוחדת ומצחקקות, כשהגענו למקום נאמר לנו שכבר סוגרים ולא ניתן לעשות היום. חזרנו להוסטל מבואסות בשביל הגר, אבל ידענו שלא משנה מה שנחזור לשם מחר בבוקר.
08:00 בבוקר אני ותום במונית. רבות מי תעשה קודם. "תומי אני לא עושה אם את לא עושה קודם, את ראשונה" ותומי עונה לי "השרירים שלי עדיין לא התעוררו, את קודם". אבל בקרב הזה (וכהרגלי) הייתי יותר עקשנית. אנחנו חותמות על טפסים חצי בספרדית וחצי באנגלית שאומרים בתמצתיות שאם קורה לנו משהו, בעיה שלנו. תומי מכוונת לי את המצלמה שלה ומשביעה אותי לא לפספס תמונה אחת מהקפיצה שלה. היא עולה במעלית נרגשת. צועקת לי מלמעלה שאין סיכוי שפחדנית כמוני תעשה את זה, האמת שהיא צודקת. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. היא מגיעה למעלה, לא עוברת דקה ואני רואה אותה מתנתקת מהקרש בגובה של 120 מטר .

היא עשתה את זה
מאיפה האומץ לעזאזל? פתאום אני שומעת אותה צועקת "איהההההה" אני עוד לא מספיקה להבין אם זה היה או שדמיינתי.. והיא צועקת לי "וואי נטלי איזה טירוף" נשמתי לרווחה. עוד כמה סלטות באוויר, קצת נד -נד והיא יורדת. ברגע שהגוף שלה נוגע במזרן והעובדים שם מגיעים לחלץ אותה מהחבלים לקופץ הבא (שזאת אני) אני שומעת אותה צורחת. זרקתי את המצלמה על הדשא ורצתי לראות מה קרה לה. המחזה היה לא נעים. אני לא יודעת איך לתאר את זה אפילו. הירך שלה התקצרה והתרחבה, קרה שם משהו מוזר והיא צורחת שנחזיק לה את הרגל, כי היא מרגישה שהרגל שלה נופלת. למזלנו היה עוד ישראלי במקום שעזר לנו. ויחד החזקנו לה את הרגל. בשלב הזה בחצי דמעות וחצי היסטריה אני צורחת על העובדים שכבר יזמנו לה אמבולנס. ותומי.. תומי שלי פצועה בשדה קרב של זרים נאקת וצורחת מכאבים. ואני קצרה ידי מלהושיע, תרתי משמע.

זה נגמר ברע: 
אני ואנטון הבחור הישראלי המדהים יושבים בתנוחה הזויה ובמשך 40 דקות שנראו כמו נצח מחזיקים לה הרגל. הידיים של אנטון מתחילות לרעוד. כל תזוזה קטנה גורמת לה לצרוח מכאב. באותו בוקר הזדקנתי בשבע שנים. הגענו לבית חולים, עדיין לא מבינים את חומרת העניין. לוקח אותי רופא החוצה ואומר לי שהתרסקה לה עצם הירך, שזה שבר מאוד מורכב והיא תצטרך להיכנס לניתוח עוד הלילה. ניתוח? אני אומרת בקול רם, אולי לא שמעתי נכון. כן, הוא אומר לי שצריך להשתיל לה פלטינות. השם ישמור אלוהים שבשמים. איך אני מספרת על זה עכשיו לתום. תום הבחורה שלא הייתה יוצאת לטראק אם היא לא הייתה מאופרת ומתוקתקת שעכשיו הולכים לחתוך לה 25 סנטימטר ברגל, לתום שיום לפני עשינו את שיעור הסלסה התשיעי שלנו בפרו, שהיא לא תוכל תקופה ארוכה ללכת. והכי גרוע, איך אני מתקשרת עכשיו לספר להורים שלה בארץ באחת בלילה?? לא הייתה לי ברירה.


החברות יותר חשובה מהכל
בימים הקרובים אחרי הניתוח, עברו עלינו הרבה לילות ללא שינה, תום נאנחה מכאבים. כל לילה קראתי לאחות וביקשתי "מדיסנה פלה דולר פורפוואבור" (משככי כאבים) לאחר כמה ימים אבא של תום הגיע מהארץ. אבל עדיין החלטתי להשאר איתה לישון שם ולנסות כמה שיותר לשמח אותה. פתחתי חמ"ל של החברות בארץ והחלטנו שכל יום עד שהיא חוזרת נכין לה הפתעה אחרת שתעודד אותה במעט. יום אחד שלחנו פרחים ושוקולד, יום אחר נסעתי לעיר והבאתי לה מישהי שתעשה לה מניקור ופדיקור בבית חולים, ביום שישי ארגנתי לה ארוחת שישי עם החברים הישראלים מההוסטל וביום אחר כל החברות שלחו תמונות עם איחולי החלמה מהירה והכנתי לה מזה פוסטר שהיה תלוי על הקיר בבית חולים. כעבור שבועיים וחצי היינו כבר אני, אבא של תום, תום והכיסא גלגלים בדרכנו חזרה לארץ.

הסוף של הטיול נגמר לא רע... 
אומנם הפסדנו את החודש האחרון של הטיול ולא היינו במאצו פיצו ועוד כל מיני שמות אקזוטים של מקומות מאסט בטיול. אבל ללא ספק הרווחנו אחת את השנייה והרווחנו פרופורציות לחיים. אומרים שבטיול זוכרים הכי הרבה את ההתחלה ואת הסוף. הסוף היה בלתי נשכח. ?היום כבר תומי סטודנטית שנה שלישית באוני' בן גוריון וחוץ מצלקת נשארו רק התמונות והסיפורים. סוף טוב, הכל טוב. אז תשמרו על עצמכם, כן

השאירו תגובה

קבלו עדכונים לפוסטים חדשים | קבלו עדכונים לתגובות

- Copyright © Utour - מספרים וזוכים - פורטל UTOUR 2015