פורסם ע"י : Utour יום רביעי, 29 ביולי 2015



מאת בועז בשאי  

הכל התחיל בגיל 13: 
בגיל שלוש עשרה נסעתי עם אבא שלי לטיול בר מצווה לטרק בהרי הימאלאיה בנפאל. אהבתי לטייל והרגשתי שמחה גדולה של התבגרות ומסע אל הלא נודע. בטיול כולם קראו לי קולה  - בשפה הנפאלית משמעותו "הילד", ולכל מקום שאבי ואני הגענו, הנפאלים ברכו אותנו "נמסטה אבא וקולה", נמסטה היא ברכת שלום נפאלית שמשמעותה מי ייתן ותמצא את היהלום שבך. המסע התרחש בפסח בתקופה של האביב לפני שהשלג הפשיר, ושיאו היה באגמים הקדושים שנמצאו בעמק קטן בגובה חמשת אלפים מטר.

קושי אמיתי בהרי ההימלאיה:
הטיפוס היה איטי ומדורג ואני הרגשתי לאורך כל הדרך קל ומלא מרץ. לילה לפני שהגענו לאגמים הקדושים חגגנו את ליל הסדר, וכולנו חיכינו להגיע אל האגמים שנראו לי כמו שיאו של המסע אל הארץ המובטחת. יום למחרת התברר שהשלג כיסה את הכל ושיהיה קשה להגיע לאגמים הקדושים, אך אבי לא ויתר ואני בעקבותיו יצאנו עם מורה דרך אל האגמים הקדושים. הטיפוס הלך ונהיה קשה מרגע לרגע האוויר הדליל והשלג העמוק והמסנווור הקשו על ההתקדמות שלנו, ואני הלכתי ונחלשתי, אבי המשיך להתקדם קדימה כשאני מנסה להדביק את צעדיו הולך וכושל, כושל והולך בשלב מסוים נפלתי ולא יכולתי להמשיך ללכת.

המחלה והמסע האישי שלי:
אבי החליט שהוא חייב להגיע לאגמים הקדושים, ואני לא רציתי לעצור בעדו - נשארתי שוכב ליד סלע גדול מסביב עולם מושלג קר, לבן ומסנוור, וחולשה עוטפת, חונקת, ומעוורת. הרגשתי הכי לבד בעולם, ואחרי שהוא חזר ניסיתי להיות שמח בשבילו, לחייך חיוך שבור ובצעדים מתפרקים ניסיתי לרדת למטה לאט לאט שהקשתה על נשימתי, ולאחר שירדתי למטה הבנתי שחליתי במחלת גבהים שממנה לפעמים אנשים לא חוזרים, וזה היה מסע ההתבגרות שלי.



השאירו תגובה

קבלו עדכונים לפוסטים חדשים | קבלו עדכונים לתגובות

- Copyright © Utour - מספרים וזוכים - פורטל UTOUR 2015